"ואולי לא היו": ספר שייגע בכם

הספר "ואולי לא היו" של שלומית לפיד מצליח לעורר סיפורים שטבועים ברבים מאיתנו. לפיד ביכולותיה המופלאות לארוג סיפור, מכירה לנו את סידי ומיקי מעיירה בהונגריה, שמגיעים לפני מלחמת העולם השנייה להפריח את ארץ ישראל. השניים קובעים את מעונם בתל אביב כשברקע אי הידיעה על המתרחש באירופה

"ואולי לא היו"/ שולמית לפיד (חדשות 2)

בכל יום, כמה דקות לפני השעה חמש, הייתה סבתא שלי עוזבת את מטלות הבית ומתיישבת על יד הרדיו. כף יד אחת אוחזת בכף היד השנייה, המאוגרפת, ושתיהן ממוקמות בין הבטן ללב. יושבת ומאזינה למדור לחיפוש קרובים בקול ישראל. אולי מישהו שרד, אולי מישהו הגיע, אולי מישהו מחפש. אבל אף אחד לא נשאר, לא הגיע ולא חיפש.

אני לא זוכרת את זה כי ראיתי אותה יושבת ומאזינה, אני זוכרת כי זה מוטבע ב-די.אן.אי המשפחתי. יחד עם סיפורים על תל אביב של שנות העשרים והשלושים והארבעים. על שכונת מונטיפיורי ועל השיטפון הגדול. על הוואדי הרחוק והמסוכן שהיו צריכים לעבור כל יום בדרך לבית הספר, על השמחה והריקודים והחגיגות בעקבות ההצבעה באו"ם.

הכרתי את כל הסיפורים המצחיקים והמשמחים. רק בכאב לא שיתפו אותנו, הילדים. לא סיפרו לנו איך היה לחיות כאן כשהחלו להגיע הידיעות על הזוועות מאירופה. לא סיפרו לנו איך נודע להם שאף אחד לא נשאר. לא סיפרו על הפחד והגעגועים. לא סיפרו על האשמה העצמית והנפש הקרועה בין הרצון לחזור לחפש אולי בכל זאת, ובין הצורך להישאר כאן ולהגן על המשפחה שיצרו.

"ואולי לא היו" של שלומית לפיד בהוצאת כתר החזיר אותי לסבתא שלי. לפיד, ביכולותיה המופלאות לארוג סיפור, מכירה לנו את סידי ומיקי. בני העיירה ס' שבהונגריה. הוא בן הזקונים של הרב דויטש המכובד והיא בתו של סוחר ביצים לא יוצלח. ציוני ואידיאליסט לוקח מיקי את סידי להפריח את ארץ ישראל.

ארבעה בתים הם עוברים - חיפה, נשר, חדרה, פתח תקווה ולבסוף קובעים את מעונם בתל אביב. ברחוב הגליל. קפה הרלינגר, הסטודיו למחול של גרטרוד קרוס, המוצרטיאון של פרופ' אבשטיין. לאה גולדברג. תל אביב של פעם, של הסיפורים של סבתא שלי.

באין משפחה הם אוספים חברים. מלימודי העברית, מהעבודה של מיקי. חבורה עליזה שיושבת בכסית , הולכת לראות הצגות ב"מטאטא", וכל שבת בים. לפני השינה מספרת סידי לבתם שושנה על העיירה. על מדליק הפנסים ועל מנקה הארובות. בלילות שבת שר לה מיקי את הזמירות שהביא מהבית.

ומעל הכל מרחפת אי הידיעה. מה קרה לאלו שנשארו שם, באירופה. להוריהם ולאחיהם. העיתונים מביאים בשורות איומות. שארית הפליטה שמגיעה מביאה טירוף ושתיקות ומספרים חקוקים על זרוע. לא רציתי שהספר ייגמר. רציתי להישאר איתם. עם סידי שעובדת בשלוש עבודות כדי לעזור בפרנסת הבית, עם מיקי שלא מוכן להוציא כרטיס אדום גם אם זה עולה לו במקומות עבודה. עם הבילויים של לילות שישי, עם השבתות בים. התגעגעתי אליהם עוד לפני שהסתיים הספר.

תקראו את "ואולי לא היו". כי גם אם אתם לא זוכרים, הם טבועים בכם. הסיפורים.

הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il