למה כשלה דנה אינטרנשיונל באירוויזיון? הכל בגלל השיר

הופעה בומבסטית לא יכולה לחפות על שיר בינוני - זה ברור כשמש. דנה נתנה הופעה גדולה מהחיים על במת חצי גמר האירוויזיון בדיסלדורף שבגרמניה, אבל עם כל הכבוד להופעה של הדיווה - השיר שלה פשוט לא היה מספיק טוב. תחרות האירוויזיון הייתה ונשארה תחרות שירים, כשהגימיקים הם רק שובר שוויון

דנה אינטרנשיונל לא עלתה לגמר האירוויזיון. הדיווה, שעשתה את זה בענק ב-1998 והביאה את התחרות לירושלים, לא הצליחה אפילו להעפיל לגמר. איך זה קרה? כיצד נפלה גיבורה?

נפתח בהתנצלות: כותב שורות אלה הימר שנגד כל הסיכויים, תצליח דנה להעפיל לגמר התחרות בזכות הופעה טובה. אז השיר עצמו לא היה מדהים, אבל אין ספק שההופעה עצמה הייתה מעולה, כשהקהל באולם דוחף את דנה כלפי מעלה. ובכל זאת, מצאנו את עצמנו מחוץ לגמר הגדול במוצאי שבת. כותב שורות אלה טעה ונאלץ לבלוע את הכובע, בצער רב מאוד.

אז איך בכל זאת ניתן להסביר את הכישלון? אירופה אנטישמית? הטענה הזאת כבר מזמן לא נכונה. הצבעה פוליטית שנוטה למזרח? גם זה כבר לא מתקבל על הדעת בעידן שבו השופטים המקצועיים מהווים מחצית מהקולות וכשאנחנו נמצאים באירוויזיון שני ברציפות במדינה מערב אירופאית.

סיפור הטרנסקסואלית כבר לא מעניין

כנראה שההסבר נעוץ בכך שבניגוד למה שרבים חושבים - תחרות הזמר של האירוויזיון הייתה ונשארה תחרות שירים, נטו. גימיקים? זה מקסימום יכול להוות ערך מוסף. הופעה בומבסטית? לכל היותר שובר שוויון. שום דבר לא יכול להחליף שיר טוב ועדכני.

הגיע הרגע להתנצלות נוספת: מעבר לכך שכותב שורות אלה טעה בתחזית שלו, הוא גם לא נחשב מבין גדול במוזיקה. עולמו המוזיקלי סובב סביב האירוויזיון ועוד קצת שירי "טראש". באירוע שבו כל צופה ממוצע שמבין במוזיקה עדכנית דחף אצבע לגרון כדי להקיא, אני הצבעתי בהתלהבות למחצית מהשירים ולא יכולתי להפסיק לזמזם אותם.

ובכל זאת, אני חייב להביע את עמדתי המוזיקלית. "דינג דונג" פשוט לא היה שיר מספיק סוחף. הוא לא היה גרוע בכלל, אבל רחוק מלהיות טוב. "דיווה" ב-1998 היה שיר מצוין בתקופתו, ולכן גם זכה. אל תתנו לסיפורים של "הסיפור האישי של דנה, כטרנסקסואלית, ריגש את אירופה" לשכנע אתכם. "דינג דונג" נראה כאילו תקוע עדיין באותן שנות ה-90, כשהוא מתנתק באופן מוחלט ממה שעבר על סצינת המוזיקה המקומית - אפילו זו של האירוויזיון.

הכל בגלל פרס וביבי

על טעם ועל ריח אי אפשר ממש להתווכח, אבל השירים שהעפילו מחצאי הגמר לגמר האירוויזיון, לפחות ברובם, הם קודם כל שירים בפני עצמם - ורק אחרי זה הופעה או גימיק. אריק סעדה השוודי ("Popular") אולי התעסק בניפוץ שמשות על הבמה ובהופעה סוחפת, אבל קודם כל מדובר בשיר שאפשר להכניס למערכת הסטריאו, לשמוע אותו ולהנות גם מבלי לצפות בהופעה על הבמה. את אותו דבר אפשר להגיד גם לגבי אירלנד, אסטוניה וכמובן לגבי דנמרק.

"דינג דונג" של דנה לא זכה להצלחה מוזיקלית אפילו במדינת האם. הוא לא כבש את המצעדים, לא נכנס באופן קבוע לפלייליסטים ובאופן כללי - לא ממש נצרב בתודעה המקומית. רק לשם השוואה, נכנס "מילים" של הראל סקעת דאשתקד למצעדי הפזמונים המקומיים והפך לשיר מאוד מושמע. דנה? דנה נשארה הדיווה של 1998 ונתלתה בזה ללא הצלחה.

מעבר לכך, למרות שמדינה שהלכה לישון עם פרס וקמה עם ביבי התרגלה שלא להאמין לסקרים, לפחות באירוויזיון כדאי להסתכל עליהם. מהרגע הראשון הייתה דנה מדורגת במקומות נמוכים למדי באתרי ההימורים השונים. לא מדובר באתרים שבהם גולשים אנונימיים מצביעים באופן סלקטיבי, אלא באתרים מקצועיים שמשקללים פרמטרים שונים ומחשבים יחסי זכייה. דנה הייתה, לצורך העניין, סוס מפסיד מהרגע הראשון, ולא כזה שכל המהמרים שמים עליו את מיטב כספם.

אז נכון, ההימורים לא קלעו במאת האחוזים, אבל בהחלט היו קרובים לתוצאות האמת. באתרי ההימורים דנה שלנו הייתה מחוץ לעשירייה וכך גם בערב עצמו. באתרי ההימורים היו דנמרק, אסטוניה, אוסטריה ובוסניה בטוחות בגמר - וכך היה בחצי הגמר עצמו.

אמנים חוזרים - ונכשלים

ורק נקודה אחת לפני סיום. כשמדברים על אמנים שזכו בעבר בתחרות וחזרו להשתתף פעם נוספת, כולם שולפים מהמותן את הדוגמה של ג'וני לוגן האגדי מאירלנד, שזכה בשנת 1980 ("What's another year?") וחזר ב-1987 ("Hold me now") רק בשביל לעשות זאת פעם נוספת.

עם זאת, מה לעשות שג'וני לוגן הוא לא הדוגמה הקלסית? יזהר כהן, מי שהביא את האירוויזיון לישראל בפעם הראשונה שזכה ב-1978 עם "אביניבי" חזר שוב ב-1985 ("עולה עולה") רק בשביל לסיים במקום החמישי (והמכובד, כמובן). וזה עוד לפני שמזכירים את ההופעה הפושרת שלו עם אלון ז'אן בקדם 1996, שם הוא היה רחוק שנות אור מלהתקרב לצמרת. אילנית הגיעה למקום הרביעי בהופעת הבכורה של ישראל בתחרות ב-1973 ("אי שם"), אבל הידרדרה למקום ה-11 ב-1977 ("אהבה היא שיר לשניים").

אותו דבר קרה גם לסלמה מאיסלנד (מקום שני ב-1999 וכישלון בחצי הגמר של 2005) ושרלוט פרלי (הזוכה הגדולה של האירוויזיון ב-1999 וכישלון בגמר של 2008). מדובר, כמובן, רק ברשימה חלקית, אך כזו שמעידה על הכלל.

אמן שחוזר אחרי הצלחה הוא אמן שבע. מי שכבר ראה את העושר וממשיך לאכול מפירותיו, יהיה פחות רעב להצלחה בניסיון הנוסף. פשוט לא עושים את זה. תחרות האירוויזיון נוסדה, במקורה, כדי לאחד סביב השירים את אירופה המשוסעת של שנות ה-50. כך היה באמת בשנים הראשונות של התחרות, כשזו שימשה במה לאמנים רעבים בתחילת דרכם שעשו הכל כדי להצליח להעמיד שיר ראוי ולהעשיר את הרפרטואר המוזיקלי העולמי.

מי תזכה בשבת? המשחק פתוח

ולסיום יותר אופטימי - הימור לגבי הזוכה בשבת. צרפת כבשה נכון לעכשיו את פסגת מרבית אתרי ההימורים ולכולם נראה כי היא עומדת להיות הזוכה הגדולה של התחרות. לדעתי לצרפת אין סיכוי להביא את האירוויזיון לפריס בשנה הבאה.

מי בכל זאת יכולה לעשות את זה? אולי בריטניה ששלחה השנה את להקת Blue המתקמבקת, אזרבייג'ן, דנמרק או אולי אפילו אירלנד המפתיעה. אבל מצד שני, אני הרי חשבתי שישראל הולכת להיות בגמר, גם אם לא לסיים במקום גבוה, אז מי אני שאחזה תחזיות? העיקר שיהיה לנו מופע מושקע ומבדר, ולשנה הבאה, תהיה איפה שתהיה התחרות - חשוב לשים דגש על בחירת שיר טוב, ורק לאחר מכן לחשוב על הגימיקים.

רוצים לקבל עדכונים שוטפים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק