למה דווקא עכשיו חמאס רוצה פיוס?

מה בין המהפכות בעולם הערבי לבין הסכם הפיוס ההיסטורי בין חמאס לפת"ח? למה דווקא עכשיו החליטו שתי האויבות הגדולות לצאת לדרך משותפת? אוהד חמו על מאחורי הקלעים של החתונה הגדולה – במזרח התיכון

הנייה ואבו-מאזן מתפייסים (AP)

יש משהו משותף למהפכה שמתחוללת בעולם הערבי והמיני-מהפכה בפוליטיקה הפלסטינית: ההפתעה. כמו נחש הן התגנבו לחיינו והפכו ברגע לעובדה מוגמרת שחומקת ממסכי הרדאר המתוחכמים של צה"ל ומערכת הביטחון, אלה שיודעים לזהות כל תנועה חשודה של מחבל בעזה - אבל החמיצו את התנועה הטקטונית שבה נעה יבשת עזה לעבר הגדה.

וממש כמו זוחל ערמומי, הנוכחות שלהן הפכה למאיימת, כמעט משתקת, בתודעה הישראלית. אסור להקל ראש בתופעה הזאת. אחרי שנים שבהן התרגלנו לקיבעון ערבי, לפוליטיקה צפויה מראש וכמעט בנאלית, לשלטון אליטות שרק על פיו יישק דבר - מוכיחים המצרים, הסורים, הלובים וכן - גם הפלסטינים, שהם יודעים להפתיע.

גם ברשות הופתעו

אבל ההפתעה לא הייתה רק מנת חלקה של ישראל. גם ברשות הפלסטינית הופתעו, באמת הופתעו, מההחלטה של חמאס לחתום על המסמך המצרי. אבו מאזן עצמו הודה בכך כשדיבר השבוע מול ישראלים במוקטעה.

מאז הפיכת הדמים של חמאס בעזה והסרת הכפפות של שתי התנועות בעימות ביניהן, דומה היה לאחרונה כי התיעוב ההדדי מעולם לא היה גדול יותר. כך למשל, עורכים בחמאס רישום יומי מדויק של כל עצורי התנועה על ידי "הכנופיות הציוניות של אבו מאזן", מאמרי השטנה נגד הפת"ח נמשכים ואיתם הדבקת תווית המשת"פ לכל מי שקשור אליה.

למה דווקא עכשיו?

רק לפני מספר שבועות נענה אבו מאזן להזמנה מצד איסמעיל הנייה לבקר ברצועת בעזה. אבל הכתף הקרה שהפנו לו גורמים שונים בעזה, בעיקר בזרוע הצבאית, הבהירה לו כי הוא פרסונה נון גראטה ברצועה. אז מדוע דווקא עכשיו מתרחשת ההפתעה?

במוקטעה דיברו השבוע על הנהגת חמאס, שנמצאת במצוקה לאור הבעיות של המארח בדמשק. דיברו על הניסיון של חמאס לטפס על סיפור ההצלחה שנקרא "הכרזת המדינה בספטמבר", הזכירו גם את העובדה שלבעל הבית בעזה נמאס לשבת כמצורע ולחזות באבו מאזן קוטף פירות מדיניים, וכל זאת במקום שנמצא תחת מצור קבוע, וגם הרצון לפתוח דף חדש עם המשטר המצרי החדש נלקח בחשבון. כנראה שבמידה זו או אחרת הכול נכון.

אבל מי שמחפש את הבסיס כנראה ימצא אותו במקום אחר - בשטח. בעזה שומעים את שוועתם של אחיהם בגדה כבר שלוש שנים, הנאנקים תחת אלותיהם של מנגנוני הביטחון של הרשות. יחד עם נפילת עזה נפל גם האסימון אצל אבו מאזן ואנשיו שמדובר בקרב על הבית, ופעילי חמאס בגדה חשים זאת היטב.

הם מפוחדים

הזרוע הצבאית משותקת לחלוטין, תוצאה של פעילות אינטנסיבית של צה"ל, השב"כ והמנגנונים הפלסטינים. ההנהגה המדינית בגדה מפוחדת, הכסף שמגויס בחו"ל מתקשה למצוא את דרכו למוסדות שנסגרו בזה אחר זה או לפעילים שחוששים מקשרים עם הארגון בעזה.

מאות אנשי חמאס נמצאים בבתי הכלא של הרשות הפלסטינית ולא מלקקים שם דבש. "תן לי מאה שנים בכלא הישראלי ולא יום אחד בכלא של הרשות", אמר לי פעם פעיל חמאס שהשתחרר ימים ספורים קודם לכן מהכלא הפלסטיני.

אין משמעות הדברים, כמובן, כי חמאס לא יכול להשתקם בהינתן האות, אולם נכון להיום התנועה כבר לא מתפקדת כתנועה דה פקטו בגדה. הצומוד המפורסם שנולד במקור מול הכיבוש הישראלי, עבר אצל האיסלאמיסטים בגדה לידה ועיצוב מחדש - של עמידה איתנה, אלא שהפעם מול הרשות הפלסטינית.

בניגוד לדימויה בישראל ובעולם, בזירה הפנים-פלסטינית תנועת חמאס ידועה דווקא ברגישות החברתית הגבוהה שלה ובקשב לרחשי הלב של העם. ייתכן מאוד כי אותה תנועה, שבחרה בתהדיה בעזה, בין היתר בשל נאקתם של התושבים, והפסיקה עם פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל בשל התוצאות ההרסניות שהביאו על החברה הפלסטינית, החליטה להאזין לקולות של אנשיה בגדה לפני שיהיה מאוחר מדי. עבורה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק