האדמה רועדת ואנחנו רק מדברים

מדברים על זה בחדשות, בתוכניות האירוח ובשיחות הסלון. בתרחיש הייחוס של מדינת ישראל, במקרה של רעידת אדמה, מדובר על קריסת השגרה. גם מיטב האנשים האמונים על החילוץ וההצלה במדינת ישראל לא יספיקו. לא להגיע, לא לטפל, לא להציל. יהיו אלפי הרוגים, עשרות אלפי לכודים, מאות אלפי עקורים ואנחנו לא ערוכים - רק מדברים

הרעידה בניו זילנד. אצלנו רק מדברים

האדמה רועדת ואנחנו מדברים. מדברים במקום לקום לדפוק על הדלתות ולהתחיל להתכונן. לחזק את המדינה, לחזק את הציבור לחזק את הפרט . לחזק היום, עכשיו, ברגעים אלו ממש. עלינו לפעול ועכשיו. לא מחר, לא רק תוכניות חומש, ולא תוכניות אופק לא תכוניות שאתם פירותיהם נקצור אולי כשיהיה מאוחר מדי. היום אנו יוצאים ומכשירים את כולם: את הבוגרים, הילדים והנוער. אותו נוער משובח, צעיר ונמרץ. מלמדים אותו לעבוד, מאמנים אותו לקרב למלחמה מול איתני הטבע על החיים של המשפחה, השכנים והחברים.

עלינו להבין כי תרחיש הייחוס של מדינת ישראל אינו אופטימי כמו רעידת האדמה בניו זילנד, אינו פשוט כמו אסון הכרמל. דברים אלו אינם נאמרים חלילה בזלזול שכן תרחיש הייחוס של מדינת ישראל ניתן לתיאור במילה אחת- תרחיש הייחוס של מדינת ישראל הינו כאוטי. לא מדובר על שיבושים בשגרה אלא על קריסת השגרה. קריסת מבנים, כבישים, מרכזי יום, בתי ספר, מרפאות ועוד. מדובר בתרחיש זוועה של אלפי הרוגים, עשרות אלפי לכודים, מאות אלפי עקורים.

תהיה בעיית מים, לא תהינה תרופות. תינוקות וילדים יופרדו מהוריהם, קשישים יהיו חסרי אונים, מערכת הביוב תשתבש. לא יהיה איפה לישון, לא יהיה לאן ללכת ולא יהיה מי שיעזור.

"עלינו להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד. לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה. זהו צירוף שתי המלים 'יהיה בסדר'", אמר יצחק רבין ז"ל בנאום בקס סיום מחזור של ביה''ס לפיקוד ומטה באוגוסט 1992. "צירוף המלים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המלים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה-'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חבר'מנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עלי', הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה".

יום אחד, בהיר או מעונן האדמה תפער את פיה. רעידת אדמה תורגש בכל רחבי מדינת ישראל ע"י מרבית התושבים, הפסקות חשמל בכל רחבי הארץ בעיקר באזור הצפון, במספר רב של יישובים יראו ענני אבק ועשן, כהרף עין נעלמים אנשים אל תוך ים של הרס. צעקות ויללות ישמעו מכל כיוון, פגיעה קשה במבנים, שכונות שלמות יהרסו. מי שישרוד ינסה לראות מה קורה עם בני משפחתו, קרוביו, שכניו וידידיו, בשעה זו, לא יהיה ניתן לראות בבירור את ממדי ההרס. כבישים יחצו בטלטלה איומה ופתחי ענק יפערו.

אנשים יבקשו סיוע ליקיריהם אשר נמצאים תחת להריסות, מריבות יתפתחו בין התושבים על הטיפול והציוד הרפואי, צוותים זמינים יתחילו להגיש סיוע לניצולים והנפגעים אם כי לא נראה סוף לפצועים המגיעים. עדיין איש לא יתפנה לחלץ לכודים. דרכי הגישה לתחנת מד"א הקרובה נחסמו עקב מפולת והבורות הענקיים בכביש. מרבית הטלפונים והמכשירים הסלולרים לא פועלים, אין אפשרות לדווח או לקרוא לעזרה. מדינת ישראל מתבקשת לתעדף את הכוחות שברשותה לטיפול בזירות האסון ומבקשת סיוע מהקהילה הבין לאומית. גם מיטב האנשים האמונים על החילוץ וההצלה במדינת ישראל לא יספיקו. לא יספיקו להגיע, לא יספיקו לטפל, לא יספיקו להציל.

קיימת רק דרך אחת - להכשיר את האוכלוסייה, להכשיר את כולנו

טרם דיברנו על חומרים מסוכנים והצורך לפנות תושבים בגין זה גם משכונות שלא נהרסו, עוד לא דיברו על רעשי משנה ושרפות המתפתחות כתוצאה מהאסון. אם לא דיברנו בוודאי שלא לימדנו, לא הכשרנו, לא תרגלנו- איננו ערוכים.

בשנים האחרונות רואים מגמה ברורה לקדם את נושא המוכנות לאסון, הקמת רח"ל (רשות החירום הלאומית), חיזוק מבנים ועידוד תמ"א, התעוררת ברשויות המקומיות, תשדירים כשרות לאזרח, מינוי שר חדש לטיפול בעורף. לאחרונה רואים התעוררות מבורכת אבל לא מספיקה. צריך להמשיך בעשיה, צריך ללמוד מלקחי העבר, צריך לחשוב מחוץ לקופסא וצריך לעשות את זה עכשיו.

באסון הכרמל הייתה כבר הצגת יכולות מרשימה של כוחות הכיבוי, אך כבר אז הבנו שפשוט אין מספיק אנשים. הכוחות הקיימים נהדרים- לוחמי האש של כב"א, לוחמי החיים של מד"א השוטרים, החיילים, המתנדבים של זק"א כולם נהדרים. אבל אין מספיק. עלינו להבין כי בשעת אסון כולנו מגויסים. הרעש הראשון, הרעידה הראשונה מהווה צו 8 לכל אחד ואחת מאתנו, צו חירום לכל אזרח. גיוס מידי להצלת חיים.

כמה קל היה אילו תרחיש הייחוס היה מדבר על 175 הרוגים ומאות לכודים (נכון לרגע זה), כמה פשוט היה לכוחות ההצלה של מדינת ישראל לחשוב שזה האתגר הגדול, לטפל באירוע כמו רעידת האדמה בניו-זילנד. הכוחות בניו-זילנד מצוינים, הם יודעים מה לעשות, הם מוכנים, וגם שם עם 75 הרוגים ומאות לכודים הם מתקשים לספק לאוכלוסייה את המענה.

אצלנו במדינת ישראל היה הדבר משול לתרגיל אימון של כוחות החילוץ וההצלה. אצלנו במדינת ישראל, זה לא היה מתקרב אפילו לא אפס קצהו של תרחיש האימה ביום שתרעד כאן האדמה וגם בזה לא בטוח שהינו עומדים.

האדמה תרעד, אם לא היום מחר, אם לא השנה עוד 10 שנים. אז נכשיר את כולם. הילדים יהפכו לבוגרים, הבוגרים למבוגרים ונדע, כולנו נדע מה לעשות. נדע איך להגיב נתחזק כקהילה, נתחזק כחברה, נדע שאנחנו יודעים מה, איך ומתי. נדע שיש על מי לסמוך שיש מי שיחלץ מההרס, מי שיגיש עזרה ראשונה, מי שיטפל באש, במחסה, בתינוקות ובקשישים. נהיה כשירים ליום פקודה גם אם האסון לא נראה לעין, גם אם נדמה שהוא רחוק כדי שברגע המפתיע בו האדמה תרעד, באותו רגע קריטי, כולנו נדע מה לעשות.

מוכנות הינה מטרה שניתן לעמוד בה, אפשר וצריך להתייחס לזה כפרויקט לאומי. יש כאן אנשים טובים, מצוינים. צריך לשלב ידיים , לרתום את הכוחות ולהחליט להיות מוכנים.

רוצים לקבל עדכונים שוטפים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק 

את הטור כתבה רויטל כהן מוהליבר, בעלת תואר שני בלימודי ניהול אזורי אסון באוניברסיטת חיפה, פראמדיק ובעברה מדריכה בכירה במד"א ומאמנת רפואית של יחידות החילוץ האזרחיות. חברה בצוות התערבות חילוץ ומענה בינלאומי לאסונות. עד לאחרונה רכזת הדרכה בכירה ומנהלת מגמת חירום בבית הספר לניהול אבטחה וחירום במכללה בוינגייט.