ביקורת ספר: ביום שהמוסיקה מתה / אופיר טושה גפלה

מה אתם הייתם עושים לו ניתנה לכם האפשרות לדעת בוודאות את יום מותכם? "ביום שהמוסיקה מתה" מביא את סיפורה של העיר אינוביל שבמדינה הדמיונית קרמנדין שבמערב אירופה, אשר מתמודדים עם השאלה. סיגל ריבה קראה, נהנתה ויותר מכל התחבטה בשאלות: האם יכול אדם לברוח מהגורל שנגזר עליו? האם אנחנו אדונים לגורלנו?

ביום שהמוסיקה מתה. אפשר לברוח מהגורל? (חדשות 2)

הספר הראשון של אופיר טושה גפלה "עולם הסוף" (הוצאת כתר, 2004) כיכב אצלי ברשימת המומלצים במשך שבועות ארוכים. בחרתי בהקפדה את האנשים להם המלצתי בחום לקרוא אותו - הוא לא נועד לכל אחד. לא בגלל שהוא קשה לקריאה - להפך, השפה קולחת והסיפור זורם - אלא בגלל שהוא קשה לעיכול. הריקוד של טושה גפלה עם המוות הוא כה מסעיר שלא כל אחד יכול לחזות בו.

את שני ספריו הבאים - "קטרקט בעיני הרוח" (כתר 2005) ו"מאחורי הערפל" (כתר 2007) לא קראתי. פחדתי שהם לא יהיו טובים כמו הראשון וגם הייתי עדיין טעונה ומלאה בייחודיותו. וכך יצא שרק כשסיימתי לקרוא את ספרו הרביעי שיצא בימים אלו גיליתי שהוא בעצם סוג של ספר המשך לראשון. אולי עכשיו הזמן לחזור לקודמים.

"ביום שהמוסיקה מתה" מביא את סיפורה של העיר אינוביל שבמדינה הדמיונית קרמנדין שבמערב אירופה, עפ"י טושה גפלה "חטוטרת בגבה של הולנד". אינוביל הייתה אלמונית עד שהשתנה גורלה ב-26 ביוני 1984 עם ביקורו המפתיע של דוד פוקס הידוע בכינויו "הנער שמסתכל למוות בעיניים", שבמשך יממה שלמה רשם את תאריך מותם של כל תושבי אינוביל.

אדם יכול לברוח מהגורל שנגזר עליו?

מה אתם הייתם עושים לו ניתנה לכם האפשרות לדעת בוודאות את יום מותכם? רוב תושבי אינוביל בחרו לפתוח את התיק ולתכנן את המשך חייהם (הארוכים או הקצרים.. כל אחד וגורלו החזוי) למרות שחלקם ניסו להתחכם לו למוות - לסיים את חייהם לפני התאריך (רוב ההתאבדויות לא הצליחו...) או להתעלם ממנו לחלוטין (כפי שסופר עליהם בהלוויות שלהם)

הספר עוקב אחרי דורה מאטר, נערה צעירה שפותחת את תיקה האישי ביום הולדתה ה-18 ומגלה שלא הכל צפוי... דורה הופכת את אהבתה למוסיקה למקצוע ולמרות ניסיונותיה לברוח מאינוביל הופכת לתקליטנית של טקסי האשכבה המקומיים.

האם יכול אדם לברוח מהגורל שנגזר עליו? האם אנחנו אדונים לגורלנו? אופיר טושה גפלה מצליח שוב לבנות עולם בדיוני אך שלם, לנתב את הסיפור ברגישות ובמיומנות בין מכשולי הביזאר, המופרכות והחיים ההזויים. הפעם הריקוד שלו עם המוות פחות מצמרר, אולי כי הוא מתמקד יותר בחיים שלפני ולא כמו בספר הראשון - החיים שאחרי המוות.

ומעל הכל הפסקול שמלווה את הספר. אולי התחברתי לספר בגלל שהתחברתי למוסיקה שמוזכרת בספר, אולי בגלל התקליטים שבחרה הלקוחה הראשונה של דורה שילוו את יום מותה שהם בדיוק התקליטים שגם אני הייתי בוחרת: שלושה של ליאונרד כהן, שניים של סיימון וגרפונקל, אחד של "סופרטרמפ", שניים של ג'וני מיטשל, שלושה של ניל יאנג ואחד של ברוס ספרינסטין. אולי בעצם הייתי מחליפה את "סופרטרמפ" בטום וייטס. אם מישהו עושה רשימות.

הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il