מהגטו לקיבוץ בארץ ישראל

סיגל ריבה מעידה על עצמה שבמשך שנים מאז ילדותה, נמנעה מקריאת ספרים שעוסקים בשואה. קריאת את ספרו של אורי אורלב "הביתה מערבות השמש", חיבר אותה שוב לסיפור הניצולים מנקודת מבטו של הילד בן ה-5 שנמלט עם משפחתו מפני הנאצים

עטיפת הספר (יח"צ)

שנים שלא קראתי "ספר שואה". כשעובדים כל כך הרבה שנים בחדשות מחפשים לברוח מעולם הזוועות אל ספר מנחם, לא לשקוע שוב בכאב וביגון ובאימה.

כשהייתי ילדה גמאתי את "ספרי השואה", מה שכמובן גרר בעקבותיו חרדות אמיתיים שהנאצים יבואו וייקחו אותי. שינת הלילה בילדותי החלה בניסיונות למצוא את התנוחה הנכונה בה אף חלק של גופי לא יבלוט מחוץ למסגרת המיטה, כדי שהנאצי שמסתתר מתחתיה לא יוכל לשלוח את ידו ולאחוז בי ולגרור אותי אל עולמו האפל.

אורי אורלב הצליח לחבר אותי מחדש לספרים שפעם הילכו עלי אימים. על תרגומיו הנפלאים וספריו המופלאים הוא קיבל פרסים ועיטורים רבים. הוא כותב לילדים ולבני נוער ותמיד מנקודת מבטו של ילד. ילד בגטו, ילד במלחמה, ילד שהגיע "משם" אל הארץ הצעירה, ילד יתום, ילד ערירי, ילד זקן.

"הביתה מערבות השמש" מספר את סיפורו האמיתי של אליושה פוזניאק, ילד בן חמש שעיירת מולדתו עוברת מתחומי פולין לרוסיה במלחמת העולם השנייה והוא נאלץ להימלט עם הוריו, אחיותיו התאומות ואחיו התינוק אל מקום מבטחים.

מקזחסטן לקיבוץ בארץ ישראל

האב, קצין בצבא הרוסי, מצליח לארגן למשפחתו מקלט בקזחסטן וחוזר להילחם בגרמנים. המשפחה, שרגילה לחיי המותרות שאפשר מעמדו של האב, מוצאת עצמה נאלצת להתמודד עם חיי עוני ומחסור. אז נכון שרוב המשפחות היהודיות באותה תקופה נאלצו להתמודד עם קשיים נוראיים הרבה יותר ועם סכנה מוחשית ותמידית על חייהם, אבל גם לסיפורו של אליושה יש מקום באפוס של שואת יהודי אירופה.

מה שאהבתי בעיקר בספר זה את השינוי בגון קולו של המספר. שאליושה מספר על הרפתקאותיו בקזחסטן, על חבריו המוסלמים וחיי הקהילה החמים, כולנו איתו שם. צדים ארנבות וכמעט טובעים בשלג, לומדים לאסוף גלגלי פרות להסקה ומתגעגעים לאבא. כשאליושה - שכבר הופך לאלי - עולה לארץ ישראל ונקלט בקיבוץ, המספר, ודרכו גם אנחנו, מתרחקים מהאינטימיות שהייתה עד כה.

הספר מיועד לבני נוער, אבל לא רק. למשך כמה שעות גם אני חזרתי לחוויית הקריאה של ילדותי. מזל שאני כבר ישנה במיטה רחבה.

הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il