אם החוק לא מתאים לנו - נשנה אותו

חוק חופש המידע עבר בכנסת לפני יותר מעשר שנים. מאז מנסים חברי הכנסת להגביל את המידע שיוצא לחופשי בטענות שונות ומגוונות, שגורמות לעיתונאים לשלם עבור ידיעות בלעדיות, להתרוצץ בבתי משפט, ולגרום לחברי הכנסת לשקול מחדש חוקים שהם עצמם חוקקו - משיקולים אותם צריכים לשקול עורכי החדשות

את הטענות המגוונות נגד תפקודם של כתבי הכנסת אפשר לתמצת בערך כך: בירושלים ישנו מפעל חשוב, המעסיק מאה ועשרים פועלים שנבחרים מדי תקופת זמן לא קבועה על ידי העם.

הטענות הן שהעיתונות עוסקת בעיקר באובססיביות במריבות שפורצות מעת לעת בין העובדים, בעובד שגנב מעובד אחר, בתקציב הביגוד, אפילו בחובותיהם למזנון בית החרושת. העיתונות נוגעת בכל - רק לא במוצר העיקרי אותו אמורים לייצר פועלי בית החרושת - חוקים.

טענות כאלה לוקות גם בהבנת העיתונות וגם בניתוח תפקידו האמיתי של בית נבחרים. אבל בעיקר, הן סובלות מתמימות מסוימת ביחס למשמעות המושג "חוק" בישראל. במקרים רבים מדובר בטקס המורכב ממספר קריאות, שבו כמות מסוימת של מילים עוברת מנייר בצבע כחול אל ספר בצבע לבן. די לבחון את יחסה של הכנסת עצמה לחוק אחד שהיא עצמה אישרה, כדי להראות מי כאן באמת מזלזל בעבודת החקיקה.

כמה עולה סקופ עיתונאי?

בדברי ההסבר לחוק חופש המידע, הטעימה הכנסת כי "חיוני לעודד ולשמור על זכותו של הציבור לחופש מידע, וזאת כתנאי להבטחת שקיפות ציבורית". לכן, כאשר מצלמות האבטחה במשכן תיעדו שני ח"כים מבצעים עבירות פליליות ואתיות, מיהרתי להגיש בקשה לקבלת הקלטות על פי חוק חופש המידע, מהודקת לקבלה מבנק הדואר על סך 84 שקלים. הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה ששילמתי בשביל סקופ.

מאז ועד שהמידע התקבל עברו ארבע שנים ארוכות, שבהם הכנסת על שלל פוליטיקאיה, מנהליה, עובדיה ויועציה המשפטיים, שמה פס אחד ארוך על החוק, ובעצם על עצמה. הפרלמנט, חרד כל-כך להגן על חבריו שסרחו, החזיק את המידע בידו הקפוצה, מסרב לחלוק אותו עם בעליו האמיתיים, הציבור. מנכ"ל הכנסת מסר תירוצים עלובים בכתב על "סיבות ביטחוניות" עלומות שמעכבות את מסירת החומר, ואפילו יו"ר הכנסת נזפה בערוץ 2, על כך שהוא דורש, שומו שמיים, חומרים צהובים. כאילו שהחוק פוטר רשות ציבורית ממסירת מידע בצבעים מסוימים.

זה היה מצער, שהרי כדי להבין את כוונת המחוקק בדברו על זכות הציבור לדעת, ראשי הכנסת לא היו צריכים לעשות דוקטורט במשפטים, רק לצאת למסדרון ולעצור את הח"כ הראשון שנקרה בדרכם. מזל שהתנועה לחופש המידע הסכימה לממן ולהגיש עתירה שתכריח את הכנסת למלא אחר ההוראות של עצמה.

אם החוק לא מתאים לנו - נשנה אותו

שנתיים אחר-כך, כשפרשות ההצבעה הכפולה והעציץ הגנוב כבר היו היסטוריה ולא חדשות, הורה בית לכנסת למסור את הקלטות לאלתר, וגם לשלם לעותרים הוצאות מפולפלות. אפילו אז, הרמז לא נקלט. נשיאות הבית כונסה לישיבת חירום, והיו"ר ייחדה לנושא את נאומה המרכזי בכנס משפטי יוקרתי. היא הודיעה שמבחינתה, בית המשפט צריך לפרסם קודם את צילומי האבטחה שלו. אגב, מעניין מתי לאחרונה שופט גנב ציוד משרדי או עציץ ממשרדו של שופט אחר.

לאחר מכן, הקפידו חלק מהח"כים להזהיר אותי שהכנסת תשנה את החוק, ובסמיכות מפתיעה, ח"כ דב חנין מיהר להגיש הצעת חוק למניעת פרסום חומרים ממצלמות אבטחה. לא התמונות המשודרות יום-יום בטלוויזיה ממצלמות בקניונים הזכירו לו את קדושת הזכות לפרטיות, רק העציץ המרשים של רוחמה אברהם.

חופש המידע מאחורי הסורגים

ההצעה לא הגיעה לדיון עד היום, שהרי למה להתאמץ ולהכין חוק חדש אם אפשר פשוט להמשיך להפר את הישן. העיתון "דה מארקר" דרש אשתקד על-פי חוק לקבל פירוט של שיפוץ דירת יו"ר הכנסת על חשבון הציבור. חשבות הכנסת, גוף מסודר בדרך כלל, שכחה איכשהו למסור לעיתון מידע על הוצאות ההתקנה של רצפת קרמיקה בדירה. באורח פלא, אותו פרט בדיוק עומד במרכז דוח מבקר המדינה.

בינתיים, מיטב פרקליטי הכנסת נשלחו לערער לעליון על פרשת הקלטות, רק כדי לחטוף נזיפה מהנשיאה ביניש והוראה לפרסם את החומרים מידית. שעתיים אחר-כך, כטוב ליבי בניצחון, התקשרתי לכנסת, ביקשתי על סמך התקדים גם את הקלטת של אמנון דה-הרטוך נותן סטירה לח"כ חרדי. משום מה, הסירוב מהצד השני של הטלפון לא הפיל אותי מהכיסא. שהרי לשיטתה של הכנסת ושל שאר הרשויות בישראל, המידע לא באמת יוצא לחופשי, אלא לכל היותר לחופשת סוף שבוע.