ביקורת ספר: חצי הוכחה

הכירו את המותחן שהתחפש לטרגדיה יוונית: שתי דמויות "אנטי גיבור" - אחת מגלה שיש לה סרטן והשני לא יכולה להפסיקה לשטוף את הידים - נפגשות במקרה למה שיהפוך לידידות מוזרה. זה הספיק בשביל לגרום לסיגל ריבה לחייך

חצי הוכחה (חדשות 2)

עומר ברלוביץ' איבד אותי כבר בעמוד 8 כשדרס את כלב השכנים ונמלט בלי לבדוק כלל מה מצבו. דווקא היו לו נתוני פתיחה טובים, גבוה, פזור איברים ועם עיניים כחולות גדולות. יכול היה להיות גיבור כלבבי, אלמלא אותה תאונה שגרמה לי לפתח אנטי אליו כבר מהתחלה.

שני גיבורים יש בספר הזה: עומר ברלוביץ', מפיק, אחד משני בעלים של משרד הפקות בינוני, נשוי למיכל שאותה הוא מכיר מבית הספר התיכון, אב לשתי בנות. אנחנו פוגשים אותו שנייה לפני שהרופא מבשר לו שיש לו סרטן, לא משהו מאוד מסוכן, אבל מספיק מפחיד כדי שהוא ינסה לסחוט כל טיפת רחמים מהמחלה המפחידה הזו. העסק שלו על סף קריסה, הנישואים שלו גם לא משהו.

והגיבור השני - ראובן גורן, חוקר ביטוח מובטל בדרך כלל, סגן אלוף במיל', גרוש, אב לבן. יש לו הפרעה טורדנית כפייתית שמתבטאת בצורך לשטוף את ידיו ולהימנע ממגע. אחיו הקטן הוא בכיר במשטרה, טיפס לתפקידו בזכות ראובן, שנשאר בצל ולא זכה בתהילה שהגיעה לו.

עומר נוסע לרומניה לצילומי פרסומת שמפיק משרדו, פרסומת לקשקשים או משהו כזה, קארין סופר, הדוגמנית שנבחרה לנפנף בשערה באותה פרסומת, מסובבת לכולם את הראש. ככה זה כשיש לך רגליים לא נגמרות, עיניים חודרות וחיוך ממיס. ראובן מגיע לרומניה כי נשכר לעקוב אחרי אותה דוגמנית, מישהו שהיה פעם חייל שלו בצבא ועכשיו הפך איש עסקים מבוסס שלח אותו לעקוב אחריה.

עומר וראובן נפגשים בדרך חזרה לארץ, אחרי טרגדיה קורעת לב באתר הצילומים, פגישה מקרית שמובילה לידידות מוזרה. דווקא העליבות של שניהם, העובדה שהם יותר "אנטי גיבור" מגיבור קלאסי הופכת את הספר למעניין. אני לא חושבת שקראתי איזשהו ספר בזמן האחרון שהוציא ממני מגוון כל כך רחב של רגשות. סלדתי מגיבור אחד, ריחמתי על השני ובעיקר הייתי עסוקה בלהבין למה לעזאזל בחר אורי לברון, הסופר, את שניהם, לככב ספרו הראשון.

אבל איפשהו לקראת סוף הספר התרככתי וזה קרה כשהתחלתי להכיר את כל אחד מהגיבורים דווקא דרך הגיבור השני. כשראובן התגבר על פחדיו מבית חולים והגיע לאסוף את עומר מבדיקה קשה, אפילו חלף בי רגע אחד של הזדהות. היה מעניין לראות איך לברון מפרק את הגיבורים שלו, מפיח בהם חיים ומעצב אותם מחדש, עם אותם נתונים אבל הרבה פחות עלובים.

לא ספר מותח במיוחד, לא גיבורים קלאסיים ואפילו לא עלילה מאוד משכנעת, אבל בכל זאת משהו בספר הזה גרם לי לחייך כשסיימתי לקרוא אותו. אולי בגלל שהוא הזכיר לי את הטרגדיות היווניות שלמדתי בשנה א' באוניברסיטה... ואם יש משהו שאורי חברון הפליא לעשות זה לתת קטרזיס כמו שצריך.

הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il