האם בישראל מעדיפים את אחמדינג'אד?

אל מול המהומות הסערות וההתעניינות העצומה של העולם כולו במה שמתרחש באירן, בישראל דואגים דווקא לצנן את ההתלהבות מהמצב הפוליטי המתערער בטהרן. אולי יש שחושבים שעם אחמדינג'אד קל יותר לשכנע את העולם בדבר מסוכנותה של אירן

מי רוצה את אחמדינג'אד? (רויטרס)

בבחירות לנשיאות באירן התמודדו ארבעה מבכירי הממשל האירני אשר מילאו שורה של תפקידים רמי מעלה לאורך השנים. לצד הנשיא המכהן התמודדו ראש הממשלה לשעבר (1981-1989) מיר חסין מוסאווי, יו"ר הפרלמנט לשעבר (1989-1992) מהדי כרובי ומפקד משמרות המהפכה לשעבר (1981-1997) מחסין רצ'אאי.

הפסדו של מוסאווי נתפס כמעשה רמיה של אחמדינג'אד והמשטר הנוכחי ולפיכך גל ההפגנות בימים האחרונים מצטייר מבית ומחוץ כמלחמת החופש בדיקטטורה, האמת בשקר והנגזל בגוזל השלטון - הלא הוא המוטיב המרכזי בזרם שיעת האמאם עלי למול זרם הסונה.

נראה כי מוסאווי מהווה את תקוותם של הצעירים והשכבה המשכילה, ולא פחות מכך של אמצעי התקשורת במערב המייחלים אם לא לשינוי בממשל הקיים ולפתיחות במדינה, אז לכל הפחות לידיעה חדשותית מעניינת.

קל יותר עם הצורר האירני

אם כך, מדוע דואגים מקורות מוסמכים ורבי השפעה דוגמת שר הביטחון, ראש המוסד ונשיא ארה"ב לצנן את אווירת ההתלהבות? מדוע הם דואגים לציין כי למעשה אין הבדל בין מוסאווי ואחמדינג'אד בהזכירם כי הראשון אף הקים את תוכנית הגרעין האירנית ?

אין ספק כי קיימים אינטרסים רבים בהתבטאויות השונות ויש להיות מודעים להם בעת ראיית התמונה הכוללת. אולי צודק העיתונאי האירני הגולה בפריז שאמר כי "אהוד ברק לא רואה את הניואנסים במערכת הפוליטית באירן". אולם ברי לכל כי הוא נוגע בדבר וכי ויש לו עניין בהצגת מוסאווי כשונה ובעל מדיניות שונה וזאת על מנת שיוכל לחזות בנפילת המשטר הקיים ולחזור למולדתו ממנה גלה לפני 20 שנה.

בה במידה, ברק המסתכל לכאורה מהצד על "התהליך המרתק, אנרגיה אמיתית של צעירים". האם הפגנות אלו אינן לדידו יותר מאשר משובת נעורים? האם מבחינתו, כמו גם מבחינת נשיא ארה"ב, אין הבדל רב בין כל אותם קיצונים דתיים המושלים באירן כאשר בסופו של יום כל משטר יהיה עויין למערב?

ראש המוסד מאיר דגן קבע כי המהומות לא ימשכו זמן רב וספק אם יגיעו לכלל מהפכה, כמו גם כי "המציאות האירנית לא עומדת להשתנות עקב הבחירות". אולם דגן היה הגלוי מבין כולם להסביר את היחס הצונן במערב למוסאווי: "את אחמדינג'אד אנחנו והעולם כבר מכירים. אם מוסווי היה מנצח היה לנו יותר קשה להסביר את כל הנושא האירני לעולם כולו, כי מוסאווי מצטייר בזירה הבינלאומית כמתון. אבל אסור לשכוח שהוא זה שהתחיל את פרויקט הגרעין. מה שקורה עכשיו באירן זה מאבקים פוליטיים פנימיים, הם אינם מחוברים לשאלות המפתח היסודיות של אירן".

המלכוד של מוסאווי

אירועים אלה הינם יותר ממאבקים פוליטיים פנימיים והם אכן קשורים בשאלות מפתח יסודיות של אירן. באוכלוסייה צעירה תאוות מידע, ביטוי וחופש, אשר רבים מאוד מבניה נולדו לאחר המהפכה האסלאמית ולא בהכרח מזדהים עם ערכיה.

אולי לא בהכרח האירועים האלימים הללו יובילו למהפכה ולשינוי שלטוני, וסביר להניח שגם אם תתממש, אירן לא תהפוך למדינה מערבית בין יום אם בכלל. יחד עם זאת, ללא ספק, לצד הרצון בשינוי העולה מרחובות טהרן, נראה כי לפעמים טוב, חמים ונוח להישאר עם המן הרשע המוכר מאשר להתמודד עם דמות פחות נלעגת ודמונית. סביר להניח כי מוסאווי, הנחשב לרפורמיסט, לא יאות במהרה לעטות עליו מרצונו את כסות הצורר, ומה יהא אז על הטיעון הגרעיני?

מחד גיסא, מוסאווי לא בהכרח רפורמיסטי מספיק כדי להצעיד את אירן לעבר מדינה מערבית לחלוטין ולמצב בו תנוח דעת המערב מקיום נשק גרעיני בידה. מאידך גיסא, הוא לא קיצוני מספיק כדי שיכנס למשבצת של "הבריון השכונתי" שניתן לאחד בקלות רבה יותר מדינות נגדו מחשש שיביא להתגרענות מדינתו האסלאמית.

ד"ר טל פבל הינו מומחה לאינטרנט ולטכנולוגיה במזרח התיכון ובעולם האסלאמי. לפניות:Info@TalPavel.com