ביקורת ספר: ימי הפופ / עמיחי שלו

הוצאת "ידיעות ספרים" החליטה לתת עוד הזדמנות לספר "ימי הפופ" שיצא ב-2004, וטוב שכך. העולם החלופי שמקים לעצמו גיבור הספר גרם לסיגל ריבה להרהר על התקופה ממרחק הזמן והגיל

ימי הפופ (עטיפת הספר)

"ימי הפופ" פורסם ב-2004. לא נתקלתי בו אז וכנראה שגם רבים אחרים פספסו אותו, הוא נעלם לאזור הדמדומים בו מרחפים אלפי ספרים, רובם ספרים ראשונים של מחברים אלמוניים.

חמש שנים עברו, עורך חדש נכנס ל"ידיעות ספרים", הוא בחר באקראי מספר ספרים שיצאו בעבר בהוצאה, ביניהם היה "ימי הפופ". קרא, התאהב, התלהב והחליט שהוא נותן לספר הזדמנות שנייה. עטיפה חדשה ואטרקטיבית עוצבה במיוחד, יחסי הציבור שיווקו אותו יפה ו"ימי הפופ" נולד מחדש, מודל 2009.

עלילת הספר מתרחשת בשנות השמונים. לי, באופן אישי, זכורות שנות השמונים כתקופה מבאסת של כריות כתפיים, טייצים מלייקרה, שיער נפוח וסניקרס עם צבעיים פלורוסנטיים. לא תענוג גדול... כבר לא הייתי שייכת לקטנים, אבל עוד לא הייתי חלק מהגדולים, לא הצלחתי להסתדר עם הגוף שלי, לא הצלחתי להסתדר עם הסובבים אותי. ברחתי לעולם שתמיד העניק לי נחמה - הספרים.

גם חייו של גיבור הספר לא משהו. בגיל 12 הוא מאבד את אמא שלו וגם בעצם את אבא שלו שמגלה שאינו יכול לחיות לבד ומהר מאוד מחפש תחליף זוגי. אחותו הגדולה לומדת בחיפה וכמעט שאינה חוזרת הביתה, אחיו מתגייס לצבא ומשרת רחוק. אל החברים בשכונה הוא לא מתחבר, לבית ספר הוא הולך כי אין ברירה.

לא רחמים - אלא הזדהות

הוא מקים לו עולם חלופי משלו - עוטף עצמו במוסיקה שהוא אוהב, בעיתון שהוא מוציא (הוא העורך, הכתב וגם הקורא היחיד של העיתון), ובמשחק האקהויזים (הקרוי על שמו של השחקן יעקב אקהויז) ובו הוא ממציא סגל שחקנים דמיוני של קבוצת כדורגל, רושם את שמותיהם של השחקנים ופרטיהן האישיים במחברת מיוחדת ומנהל ליגה שלמה, כולה בדמיונו.

ספר ששובר לך את הלב בלי לגרום לך לרחם על הגיבור. הכתיבה המיוחדת של עמיחי שלו לא משתמשת בפיתויים זולים כדי לגרום לנו לרחמים. אתה מרחם על מישהו כשאתה חש מעליו, אבל כאן, אנחנו מזהים את עצמנו. וממרחק הזמן והגיל, הלב נכמר על מי שהיינו. יש ממש רצון פיזי לשלוח יד אל בין הדפים, ללטף את ראשו של הגיבור ולהבטיח לו שהכל יהיה בסדר. שהבדידות הזו תתפוגג והכאב יתעמם והנשימות עוד יחזרו לסדרן.

איזה מזל שנכנס עורך חדש להוצאת הספרים, איזה מזל ש"ימי הפופ" נפלו לידיו, איזה מזל שהיה לו האומץ לתת לעמיחי שלו הזדמנות שנייה. וכאן אני רוצה לצטט משפט מתוך הספר: "לפעמים צחוק הגורל בא מתוך פה עם שיניים רקובות". מזל שהפעם לא.

הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il