לא כולנו חייבות להיות סופר-וומן

בסוף השבוע פירסמה סיון רהב מאיר את סיפורה של רבקה רביץ, ראש הלשכה של הנשיא ריבלין שבמקביל גם מגדלת 11 ילדים ואף כותבת דוקטורט. ביום שאחרי, חשוב לה להבהיר: לכל אחת דרך משלה, לא כולן יכולות - או צריכות - להיות כמו רביץ המרשימה, וזה בסדר גמור

"נגמרו לי התירוצים!", כתבה מישהי לחבריה כששיתפה את הכתבה על רבקה רביץ. "איך אני מעזה להתלונן?", כתבה מגיבה אחרת ותייגה כמה מחברותיה. יש משהו שחשוב לי לומר, דווקא לאור רבבות התגובות הנלהבות על הכתבה ששודרה אמש.

לעדכונים נוספים ולהעברת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק

רביץ היא אישיות מרשימה, ששוברת הרבה מהסטיגמות השגויות על נשים, על נשים חרדיות, ועל נשים שהן גם אימהות וגם קרייריסטיות. כן, היא אם ל-11. כן, היא חרדית מבית"ר עלית. כן, היא ראש הסגל של נשיא המדינה וכן, היא גם כותבת דוקטורט. אבל זה לא אומר שכולנו חייבות. זו כתבה שיכולה לתת השראה וכוח וחומר למחשבה, ויכולה גם לעורר רגשי אשם - אני אישית חזרתי מהצילומים שלה עם שתי התחושות האלה גם יחד.

סיון הב מאיר (חדשות 2)
אתמול, כשהרדמות הילדים בביתנו לא נראו קסומות כמו בסצנה הרגועה בכתבה על רביץ, ולא היה לי כוח לשבת אחר כך על המחשב כמוה ולחזור לעבוד, חשבתי שאולי המסר של הכתבה עלול לצאת מדי תובעני, מערבי והישגי. והרי כל אחת והשליחות המיוחדת שלה, והתפקידים שמתאימים לה, וההספק שלה.

מהיכרותי עם רביץ, כבר שנים, המסלול שבו בחרה בהחלט מתאים לה: היא באמת סוג של סופר-וומן, עם ערכים ועקרונות, עם ניהול זמן מדהים, עם שלווה בלתי נגמרת ובמצבי לחץ במיוחד, עם סוגים שונים ומגוונים של כישרונות, ועם בעל תומך ומעודד. בדיוק לכן עשיתי עליה כתבה.

יש סיפור מפורסם על הרב זושא מאניפולי, דמות חסידית ידועה, שאמר כי אחרי פטירתו, לא אכפת לו שיישאלו אותו בעולם האמת למה לא היה משה רבנו או למה לא היה רבי עקיבא - אבל הוא כן מפחד מאוד שיישאלו אותו: "זושא, למה לא היית זושא? הרי יכולת להיות זושא, להיות אתה - אז למה לא באמת היית, ומיצית, ופעלת את כל מה שיכולת לפעול?". אף אחד לא ישאל אותנו למה לא היינו כמו מישהי אחרת; יישאלו אותנו למה לא היינו אנחנו.