כשדוד וגוליית צועקים ביחד

התקריב על פניהם של החייל והילד בן ה-11 פירקו את הסיטואציה הסבוכה לפריימים אנושיים. התמונות האחרונות מנבי סלאח, נדמה, עוררו ועוד יעוררו תגובות. חיים ריבלין על החייל שמנסה לבצע משימה בלתי אפשרית, ומתמודד מול זעם אנושי שמוטח בו בעזרת כלים שלא ניתנו לו

אחת לכמה זמן אנחנו מקבלים תזכורת מהדבר הזה שפעם קראו לו כיבוש: בדרך כלל זה לא נראה טוב. חיילים חמושים מול אוכלוסיה אזרחית לא נראים טוב בשום מקום בעולם. על אחת כמה וכמה כשהעולם אנטישמי וכולם נגדנו. נרטיב הקורבן והקושי להתמודד עם הטייפקאסט של גוליית מחלצים מאיתנו תגובות שנעות מזעם על "בצלם" על כך שנתנו להם מצלמות, ועד ניתוח פריימים במטרה להוכיח שהכל ערוך ומבוים על ידי משרד התעמולה הפלסטיני.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

אבל התמונות האחרונות מנבי סלאח, נדמה, עוררו ועוד יעוררו תגובה נוספת. תקריב פניהם של החייל והילד בן ה-11 פירקו את הסיטואציה הסבוכה לפריימים אנושיים שדוחקים הצידה את הדיונים של "מה קדם לצילומים", או "למה החייל לא ירה".

בראש ובראשונה החייל שנחוש לבצע משימה בלתי אפשרית ולחזור הביתה בשלום: הוא חובש מסכה שמוסרת ותחתיה מתגלה אדם במצוקה. מצוקה של אדם שזעם אנושי מוטח בו והוא מנסה להתמודד איתו בכלים שלא ניתנו לו, וספק בכלל אם אפשר להעניק אותם.

(חדשות 2)

הורדת המסכה מעל פניו מסירה מעט את המסך מעל הקושי העצום שחיילים צעירים מתמודדים איתו במשימות היומיומיות בשטחים. מסך שכולנו מעדיפים שייפרש ויסתיר מלוא אורכו את המציאות שמעבר להוויה שיצרנו מהיום שהפסקנו לעסוק בכיבוש.

התקריב על פניו של הנער - מגובס בידו, בוכה ונאנק - שמים אותו באותה משבצת שהחייל מצוי בה. לראשונה המצוקה של האחד משתקפת על פניו של האחר, ושניהם מעוררים את אותה אמפתיה. דוד וגוליית אוחזים זה בזרועו של זה ומשחררים יחד צעקה - תסתכלו עלינו בעיניים.