הפקת לקחים - לא על חשבון הציבור החרדי

הדוקר במצעד הגאווה בירושלים אינו פרי ביאושים חדש שצמח מהרחוב החרדי, אלא אותו אדם - גם כעבור עשור. הציבור החרדי, שהפסיק מזמן להתעניין במצעד הגאווה, מהווה טרף קל בדיון מוטעה. יאיר שרקי מדבר על חשבון הנפש שיש לקיים מחוץ לשיח הקיים כיום

העליהום על הציבור החרדי אינו מוצדק (חדשות 2)

הלקחים שהפיקה משטרת ירושלים בהחלטתה במוצאי שבת האחרון, שלא לאפשר לחרדים ולדתיים לעבור ברחובות הסמוכים למקום שבו נערכה עצרת הקהילה הגאה במרכז העיר - הם רק סימפטום. ביטוי נוסף של השגיאה האוטומטית שמלווה את השיח שנוצר כאן מאז הדקירות במצעד הגאווה ורצח התינוק עלי דוואבשה בן השנה וחצי בכפר דומא.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

במקום לבדוק נקודתית את אלה המעוררים חשד אמיתי, הפך אוטומטית כל לובש שחורים וחובש כיפה מדובלל זקן ופאות לדוקר בפוטנציה. האבסורד הגיע לשיאו כשזוג גאים חובשי כיפה נאלצו להתנשק לנגד עיניו של השוטר במחסום כדי לשכנעו שהם באמת ובתמים מעוניינים להשתתף באירוע.

התהליך של חיפוש האשמים המיידיים כאן ועכשיו אינו חדש בשיח הציבורי שלנו. התבנית קבועה, ורק מספר מילות מפתח מתחלפות על פני כותרות העיתונים. השיח ברשתות החברתיות מתאפיין בשטף פוסטים חסרי סובלנות שנכתבים בשם הסובלנות, בציוצים מכלילים בטוויטר היוצאים נגד הכללות, ובכוחנות שמוכיחה כי גם בקהילה הליברלית ישנם אנשים הלוקים בחוסר קבלה של כל מה ששונה מהם.

השיח הקיים אינו מאפשר קיום חשבון נפש אמיתי

כל מי שמחזיק בדעות שמרניות, התנגד אי פעם לחקיקה למען הקהילה ההומו-לסבית או אמר שלום לח"כ בצלאל סמוטריץ' ברחוב נדרש להתבייש, להתנצל, לגנות ולהשפיל עיניים. החרדים מהווים טרף קל והעליהום כנגדם לא צודק ואינו חכם.

בניגוד לתדמית הלוחמנית, הציבור החרדי הפסיק מזמן להתעניין במצעד הגאווה. לא בשל פרץ ליברליות וקבלה של הקהילה הגאה, אלא לאור החלטה טקטית של הרבנים שהבינו שההפגנות הסוערות נגד הצועדים חושפות את הנוער שלהם בדיוק לאותן תופעות אותן הם כה מתאמצים להעלים מהם. שליסל אינו תוצר של השיח ברחוב החרדי בשנים האחרונות, משום שפשוט לא היה שיח כזה ולא קדמה למעשה הרצח הסתה במגזר החרדי.

מחדל מודיעני ולא כשל חינוכי (רויטרס)


השיח הקיים אינו מאפשר חשבון נפש אמיתי, כזה שראוי שכל קהילה תעשה בעצמה - ולחרדים יש בהחלט מה לתקן בתחום המדובר. ההכאה על חטא על חזהו של האחר הופכת לעתים להכאה סתמית שאינה גורמת לשום הרהורי חרטה, אלא מפעילה את מנגנוני ההגנה. כשאדם או ציבור, נמצאים במגננה, אין פנאי לחשבון נפש. האנרגיה כולה מוקדשת לבלימת ההתקפה מבחוץ. "אוי לי אם אגנה" - חושב לעצמו הבכיר החרדי - "כי אז אני נוטל אחריות והופך לחשוד המיידי". ומנגד - "אוי לי אם לא אגנה, כי אז אואשם בהסכמה שבשתיקה".

העובדה שהדוקר הוא אותו אדם כעבור עשר שנים ולא פרי ביאושים חדש מהרחוב החרדי, מלמדת כי הפעם לא מדובר בכשל חינוכי של הרבנים, אלא בעיקר במחדל מודיעיני ואבטחתי של המשטרה.