פרשנות: הצדק היחסי בפרשת ג'ונתן פולארד

כלי התקשורת האמריקנים דיווחו בסוף השבוע שהמרגל היהודי-אמריקני ג'ונתן פולארד עשוי להשתחרר בקרוב מהכלא לאחר שלושים שנה. אודי סגל בטור מיוחד על ההוכחה הניצחת שארה"ב לא עושה הנחות, בעיקר לידידים - וגם לגבי התפיסה הרווחת לגבי תפקידה במזרח התיכון

הידיעות שמגיעות מארה"ב, לפיהן הממשל האמריקני שוקל את שחרורו של ג'ונתן פולארד במקביל לעסקה עם אירן, גרמו לישראלים רבים ליישר לרגע קו עם יתר המדינות במזרח התיכון בנוגע לתפיסת תפקידה של ארה"ב באזור. הדעה הרווחת בישראל מאז ומעולם הייתה שאנחנו רואים את ארה"ב כמחנה הצפוי - חלק מהטובים, אלה שרוצים עולם טוב יותר ונלחמים כדי שהוא יהיה כזה. בעקבות ההתפתחויות האחרונות עם פולארד, התפיסה הזו נראית קצת אחרת.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

עקבו אחר אודי סגל בטוויטר

אבל שאר השכנים שלנו מסתכלים על האמריקנים ורואים בהם גורם אימפריאליסטי שמחליט בעצמו מה טוב לאחרים ובאופן כוחני וגס מכתיב לכל מי שסביבו כיצד ייראה העולם. בדרך כלל אנחנו רואים את הטיעונים האלה של שכנינו הערבים, או של חברינו הרוסים, או של ידידנו הסינים, כסוג של תירוץ של המפסידים, התחמקות או התפתלות של הרעים מול הטובים. אבל לרגע אחד בפרשת פולארד אנחנו יכולים להזדהות או להרגיש לרגע איך זה לעמוד מול מעצמה דורסנית וכוחנית. כי בפרשת פולארד מתגלה הצדק היחסי.

הפרסום ב"וול סטריט ג'ורנל" הוכחש ואין בו כנראה שום דבר נכון. כלומר אין בו את הפוטנציאל הציני הנוראי של סחר באדם שנכלא לפני כ-30 שנה, כאילו כדי לרצות את ישראל ולמתן את השפעתה בקונגרס לקראת ההצבעה בנושא אירן. אבל מה שיש בו זה תזכורת לגבי מהותו של הצדק בעיניים אמריקניות. מבחינת האמריקנים ג'ונתן פולארד הוא מרגל מתועב, אדם שעבר על כל הקודים הבסיסיים. אדם שבגלל היותו יהודי ואמריקני החליט למסור מידע לאויב, למרות שהוא ידיד, כלומר ישראל וגורמים אחרים, כדי לבגוד באינטרסים הלאומיים של ארה"ב. על זה אין מחילה.

לדרוס את כל העולם

האמריקנים בפרשת פולארד הוכיחו שהם לא עושים הנחות לידידים, להיפך. הם החמירו איתו את הדין. במשך 30 שנה ראשי ממשלה בישראל הלכו והתחלפו וביקשו ופנו וניסו ולחצו, הכל בניסיון להביא לשחרורו המוקדם של ג'ונתן שהפך להיות יונתן, של אזרח אמריקני שעם השנים גם הפך אזרח ישראלי כדי שיחזור סוף סוף הביתה. הוא התחרט, הוא היכה על חטא, הוא עשה את כל מה שצריך כדי לייצר את התנאים לשחרורו המוקדם, אבל האמריקנים סירבו. הם לא היו מוכנים לעשות שום הנחות, לא נשיאים רפובליקנים ולא נשיאים דמוקרטיים.

כך נראית אמריקה בעיני שכנינו - צודקת בעיני עצמה, כשליבה גס בכל מי שאינו היא. כשהיא מחליטה שהיא צודקת, היא מוכנה לדרוס את כולם בדרך למימוש הצדק הזה. לאמריקנים הייתה הזדמנות לשחרר את פולארד כבר כמה פעמים בעבר. פעם אחת כשקלינטון הבטיח אותו לנתניהו כחלק מעסקת וואי ולא עמד בדיבורו. פעם נוספת כחלק מהצדק הטבעי של אדם חולה שכבר לא מהווה שום איום על ארה"ב, דבר שהיה יכול להיראות כמחווה של רצון טוב או כמהלך הומניטרי, ואף נשיא לא הרים את הכפפה. הפעם האחרונה הייתה לפני כשנה וחצי, כחלק משיחות קרי בין ישראל לפלסטינים.

פרשת פולארד - צדק יחסי (חדשות 2)

אז זה כמעט קרה, אובמה אישר לקרי להשתמש בפולארד כקלף, כדי להביא למעשה לא מוסרי בעליל של שחרור אסירים ערבים אזרחי ישראל כמחווה לאבו מאזן. אבל אבו מאזן שבר את הכלים, חתם על אמנות בינלאומיות, ובכך פוצץ את המשא ומתן וגזר על פולארד לפחות עוד שנה או אולי שנה וחצי בכלא, אולי אפילו יותר.

כי גם כעת למרות כל הפרסומים, צריך להסתכל על העובדות כפשוטן - ב-21 בנובמבר יסתיימו 30 שנים שהאיש הזה מרצה את עונשו בכלא, עונש חסר תקדים. רק אז תוכל ועדת השחרורים לבחון את הבקשה שכבר הוגשה לשחרור מוקדם, וגם זה בתנאי שייקבע שהוא מתנהג יפה בכלא, דבר שאכן קרה, ושהוא אינו מהווה איום או סיכון לביטחונה של ארה"ב, דבר שהוא ברור מאליו. אבל רק ב-21 בנובמבר יהיה אפשר לשקול את הבקשה וכל התערבות אחרת להארכת עונשו תיחשב כמעשה חריג של ארה"ב.

אבל האמריקנים יכולים גם להצדיק את זה כחלק מהלקח שאותו הם מבקשים ללמד אותנו בפרשה הזאת. ואנחנו אולי מסרבים ללמוד. מ-21 בנובמבר, כל יום של פולארד בכלא יהיה יום נוסף של אכזריות, של קשיות עורף ושל חוסר הקשבה למה שחשוב באמת ביחסים בין ידידים. גם כשישוחרר, גם כשנשמח שיחזור לישראל, נוכל לסכם לעצמנו שארה"ב התגלתה כמי שאינה מוותרת, כמי שאינה עושה הנחות, כמי שליבה גס בסבלו של אדם אחד, כשהיא רוצה ללמד לקח מדינה ידידותית כמו ישראל וגם את כל שאר העולם. כך רואים אותה מסביבנו, ולנו התאפשר שלא בטובתנו הצצה אחת אל תפיסת העולם הזאת של ארה"ב באזור.