בית המקדש - מושג רחוק גם לדתיים

לאורך השנים התלהט שוב ושוב הוויכוח בין חילוניים ודתיים על אופיו של היום המציין את חורבן בית המקדש. חילוניים רבים אמנם מתקשים להזדהות עם אסון שקרה לפני יותר מ-2,000 שנה, אך גם בקרב הציבור הדתי ישנם כאלה שצריכים לגיייס הרבה מאוד רצון כדי להיכנס לאווירת הדיכאון

1. ט' באב, בשונה מיום כיפור נניח, הוא נקודת ציון בלוח השנה היהודי, שהחיבור אליה, איך לומר בעדינות, הוא לא מיידי. לא לשומרי המצוות והמחוברים למסורת, לא כל שכן לאלה שאינם כאלה. בכל זאת משהו שקרה לפני אלפיים שנה, וגם המעט שאנחנו יכולים לדמיין על מה שקרה שם, בבית המקדש לפני החורבן, לא מעורר אצל רובנו כמיהה עזה לחזור לאותם ימים. רוב היהודים שאני מכיר לא חושבים לעצמם במרוצת חייהם "אוף. איזה באסה שאין בית מקדש, כל כך הייתי רוצה להקריב עכשיו איזה כבש כקורבן תודה על הבית שהצלחתי לקנות בסביוני קריית אונו". מה לעשות. פחות.

עקבו אחר עופר חדד בטוויטר

זה נכון לגבי רובנו. גם מי שנולד לתוך עולם המושגים הזה, קרא את פרשת השבוע שדיברה על בית המקדש, על הקורבנות, אולי למד פה ושם איזה מדרש או אגדת חורבן בגמרא שהצליחה לתת לו מושג ותחושה על אותם ימים נוראים בהיסטוריה של העם היהודי. ועדיין, צריך לגיייס הרבה מאוד רצון כדי להיכנס לאווירת היום.

2. בכל שנה יש את אותו צקצוק בקרב הציבור הדתי והחרדי שחש פגוע מהעובדה שבחלקים כאלה ואחרים מארצנו הקטנטונת, נגיד מרחב מסוים מאוד באזור חיוג 03, לא בדיוק נוהגים לציין את היום הקשה הזה בקינות ובעינויי גוף ונפש קשים. זה קצת מרגיש לי כמו מקבילה להתקוממות השנתית נגד אותם חרדים שהולכים במאה שערים לעיני המצלמות בכל שנה בצפירה ביום הזיכרון.

אלא שבניגוד לאותו קומץ חרדי קיצוני, כאן מדובר בציבור גדול יותר שלא בטוח שכולו רוצה להתריס. אלא בעיקר מתקשה להיות חלק מדיכאון יהודי - לאומי, שעבורו הוא מאולץ, ונוגע למשהו שמעולם לא היה לו הזדהות איתו. אני לא אומר שאין מקום לכבד את רגשות הקבוצות השונות שחיות במרחב שלך, רק מציין שאני יכול להבין למה יש אנשים שבמידה זו או אחרת, מתקשים להיות חלק מזה.

טעות היסטורית במערך החינוך היהודי זרקה שתי מילים שאמורות היו להסביר לכולנו שהסיפור לא היה רק חורבן בית המקדש, אלא גם ואולי בעיקר מה שגרם לתוצאה: "שנאת חינם". כל כך הרבה פאנלים טחנו את הנושא הזה, בחלקם השתתף עבדכם הנאמן, רובם נשארו ברמה האקדמית - יחס בין קבוצות שונות, תרבויות שונות, דת ומדינה - הילכו שניהם יחדיו ועוד מרדימים ממרדימים שונים.

עופר חדד (חדשות 2)

3. אז חיפשתי מבין שלל הסיפורים על קמצא ובר קמצא, בית הלל ובית שמאי, רבי יוחנן בן זכאי, איזה מוטיב חוזר אחד שאולי יסייע לחבר את הסיפור ההיסטורי והרחוק ההוא לימנו אנו. חושב שמצאתי. היעדר שיח ומתינות. אלימות חברתית, זו התמצית של הלך הרוח בימים שקדמו לחורבן. אקלים חברתי שהיה מצע מושלם לכל מכה שמישהו אי פעם רצה להמיט על העם הזה. במלחמה שבין קיצוניות ומתינות ניצחה אז הקיצוניות והביאה על העם היהודי את אחד האירועים הטראגיים.

אלפיים שנה אחרי. אני מחפש אותה ברשת ולא ממש מתקשה למצוא. אני בעד. אני נגד. עושה לייק ומשתף או נובח נאצות על המקלדת. גזעני לא גזעני. מטרידן, סוטה או קורבן. נוכל או צדיק. פוסט אחד, ארבע וחצי שורות ואנחנו הופכים מיד למעריצים/שונאים/מחבקים או מביישים. כי מי צריך לעצור לבדוק. לחשוב. לשאול. ישר יורים. עוכר ישראל או פאשיסט זבל אלים. יקיר המשק או עושק הציבור. כך נראתה השנה האחרונה שלנו ברשת. דיכוטומית ומרעילה. משתלחת ומבזה או אוהדת עד חנק.

סיפור קמצא ובר קמצא היה כנראה אירוע השיימינג הקדום ביותר. יכול להיות שלאותו עשיר שלא רצה לראות את בר קמצא סביב שולחנו היו סיבות טובות, אבל את מחיר הבושה שהוא גרם לו כשסילק אותו מביתו בבושת פנים שילמה אומה שלימה. את המחיר הזה צריך לזכור גם היום. רגע לפני שמשתפים את הפוסט של קמצא, או לחלופין מגדפים ומנדים אותו.

רגע לפני שפוסקים שכל מי שעושה כך או אחרת הוא הוא הרוע בהתגלמותו או האמת והצדק עלי אדמות, יש שטח אפור שבו נמצאים רוב הפתרונות לחלק גדול מהמחלוקות שהן חלק מהחיים שלנו כעם, כקבוצות, כאנשים. מחלוקות שהפתרון להם יכול להיות כרוך במחיר, אולי אפילו מעט כואב. אבל בטוח הרבה פחות כואב מהחורבן החברתי שיכול חלילה להמיט אותו ריחוק או ניתוק ממי שלא חושב, חי או נשמע ממש כמוני. גם אם הוא יושב במסעדה כשאתה צם בט' באב וגם אם הוא חולם על בניין בית מקדש שלישי.

לפניות לכתב: OferH@ch2news.tv