נמחקו מהתודעה: החופש לשכוח את מועדי תמוז ואב

תשעה באב נמחק מהתודעה שלנו. זה המחיר שמשלמים מועדי תמוז ואב אותם מציינים בזמן שהתלמידים בעיצומו של החופש הגדול, שהופך אותנו לשני עמים: אחד בקינות, ואחר בקייטנות

בילדותי בבית הספר היסודי, היינו צריכים להביא מחברת חדשה לקראת כל חג. בהתחלה הייתה מחברת "חגים", שכיסתה את כל חגי תשרי, אחר כך התבקשנו לפתוח מחברת חנוכה, ואז גם מחברות ט"ו בשבט, פורים, פסח וכך הלאה. במחברת שורות פשוטה, עם עיפרון ומחק, נחרטו בנו מושגי היסוד של לוח השנה העברי.

הצטרפו לדף הפייסבוק של סיון רהב-מאיר

ואז הגיע החופש הגדול - חג בפני עצמו, אבל חג בלי מחברות. לא היה לנו שמץ של מושג מה התאריך העברי ביולי-אוגוסט. ובעצם, למה זה בדיוק משנה? העיקר שיש קייטנה וכיף וחופש.

התוצאה היא שתשעה באב נמחק מהתודעה שלנו. תשעה באב, ושלושת השבועות שלפניו, שמכונים "בין המצרים". ימים של אבל ותענית כבר אלפי שנים. ימים שבהם לא מתחתנים, לא חוגגים, בחלק מהזמן אפילו לא אוכלים בשר ושותים יין. אבל כל זה לא נכתב באף מחברת.

לא ציירנו שער על חורבן הבית בגלל שנאת חינם, גם לא ניהלנו דיון על מה זה בכלל חורבן ובניין וגאולה בימינו. גאולה - מילה קצת מפחידה, אולי עדיף להדחיק.

וכך באופן מבלבל ומבאס למדי, התקופה הזו, בכל שנה, היא תקופה שבה הדופק הישראלי והדופק היהודי מתנהלים כמעט במקביל. אם בדרך כלל, בכל מקום בישראל מרגישים כשמגיע ראש השנה או ליל הסדר, כאן אנחנו הופכים פתאום, כמעט, לשתי מדינות לשני עמים: אחד בקינות, ואחד בקייטנות. אחד על הרצפה, ואחד בדיל לאירופה. לא נעים לומר, אבל אפילו הרמדאן יותר נוכח ציבורית ותקשורתית מאשר שלושת השבועות.

בשנת 1934 שמע המנהיג הסוציאליסטי ברל כצנלסון שתנועת נוער ערכה טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן בתשעה באב, הוא זעם וכתב אז מאמר נוקב ששמו "חורבן ותלישות". במאמר שעורר הדים בכל רחבי היישוב היהודי הצעיר, הוא הסביר למדריכים הצעירים שהציונות החילונית לא יכולה להתנתק מעברה.

"אין להעלות על הדעת שבני הנוער עשו זאת בתוך ידיעה מה עושים. אולם אי ידיעה זו - היא כשלעצמה מעוררת מחשבות נוגות", הוא כתב. נכון, המון השתנה מאז, אבל משפט אחד של ברל נראה לי עדיין רלוונטי לכולנו: "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק