אירן על המפה, ישראל כבר לא

ההפסד של י-ם בעקבות ההסכם ההיסטורי בין אירן למעצמות לא נוגע לאיום הגרעין, משום שכנראה מצבנו יהיה טוב יותר משהיה לפני ההסכם. ההפסד האמיתי הוא בזירה הדיפלומטית. עכשיו ישראל צריכה להחליט אם להשתייך למערב שמעדיף דיפלומטיה יצירתית או להתמזג בשכונה הקשה שלנו ולהודיע שנגן על עצמנו בעצמנו – גם אם נישאר לבד

חלוקת התפקידים הייתה ברורה לאורך כל הדרך: נתניהו וישראל יהיו השוטר הרע, אובמה וקרי יגיעו עם הגזר. אי שם בתחילת הדרך זה גם עבד. "אם לא נהדק את הסנקציות", יכלו האמריקאים לומר לבני שיחם במעצמות, "מי יודע מה יעשו ה'מופרעים' מירושלים".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

אבל בעוד הממשל האמריקני ציפה מנתניהו להיות שוטר תנועה, ראש הממשלה בחר ללכת עד הסוף ולהיות ה"טרמינייטור", המשמיד. זה שלא עוצר באדום, שלא רואה בעיניים ושמוכן לשלם מחיר כבד כדי להשיג את המטרה האחת שהציב על הכוונת.

ה"טרמינייטור" יתאם מהלכים עם הרפובליקאים, יבחוש בבחירות בארה"ב, ינאם לנשיא אובמה בחדר הסגלגל, ירשה לקרובים שלו ולנציגיו הרשמיים בארה"ב להדליף נגד הנשיא וגם יגיע בלי הזמנה לוושינגטון כדי לשאת נאום מתריס בקונגרס.

אגב, הציבור הישראלי כמו שראינו, מעדיף את נתניהו הזועם על פני ראש ממשלה בדמות שוטר בריטי מנומס על אופניים. אבל בסופו של יום, גם לזעם יש גבול. ישראל הפסידה במערכה הזו על הסכם הגרעין מבחינה דיפלומטית.

אף אחד לא ספר אותנו בדיונים

מבחינת האיום הגרעיני, חייבים להודות, מצבנו טוב על הנייר משהיה לפני ההכרזה על הרגע ההיסטורי בווינה. במקום מדינה שנחנקת תחת הסנקציות אבל ממשיכה במירוץ לגרעין, יש היום מדינה אסלאמית מחוללת טרור שמתקבלת כחברה לגיטימית בקהילה הבינלאומית אבל בלי פצצה גרעינית בעתיד הנראה לעין.

מנגד, תראו איפה נמצאת ישראל: לגמרי לא על המפה. אף אחד לא ספר אותנו בדיונים, בבית הלבן כבר הבהירו שיהיה וטו, ועוד לפני שנתניהו הגיב באנגלית, ג'ון קרי כבר ביטל את דבריו באופן מזלזל כשאמר בראיון "אל תקשיבו לאיש ההוא מירושלים, הוא רואה רק שחור". קרי רצה לומר שהשוטר הרע מראשית הדרך התגלה כסוג של אדם משיחי שלא קורא את המפה.

זה גם מה שחושבים פקידים רבים בירושלים ובמערכת הביטחון. כלפי חוץ הם מצטרפים למקהלת האסון שנחת עלינו, אבל בחדרי חדרים הם יודעים לדבר על האלטרנטיבה שלא הייתה, על הבידוד ההולך וגובר של ישראל ובעיקר על השאלה למה להקריב את הנכס האסטרטגי הראשון במעלה שיש לישראל - היחסים עם ארה"ב.

"אל תקשיבו לאיש ההוא מירושלים". קרי (רויטרס)

ללמוד מתפיסת העולם של אובמה כמנהיג

כשהקבינט מצהיר שישראל לא מחויבת להסכם ושרי הממשלה מפצירים בחבריהם באופוזיציה לתקוף את ההסכם באנגלית ולכבוש את גבעת הקפיטול, מתקבל הרושם שמרוב הדיבורים על פצצות חודרות בונקרים ומתקנים חשאיים עמוק באדמה, המציאות החדשה עוד לא חדרה ללשכת ראש הממשלה ולחדר הישיבות הסמוך.

יש הסכם. שש מעצמות חתומות עליו. הציבור האמריקני תומך בו. הסנטורים הדמוקרטיים הם גם פוליטיקאים והם לא ייצאו נגד הנשיא בשנת בחירות. יש הזדמנות לקבל עוד חבילה ביטחונית. ולא עלינו, יש גם חלון הזדמנויות שנפתח עכשיו ליוזמה מדינית להסדר אזורי חדש במזרח התיכון.

דנה ויס (חדשות 2)
יש גם מקום לחשבון נפש על האופן שבו קראנו את המפה ואת יחסי הכוחות בעולם בכל התקופה הזו. הרי למרות הסנקציות והזעקות על השואה המתקרבת, במשמרת הזו אירן הגיעה למרחק של שלושה חודשים מפצצה גרעינית. סיכונים יש תמיד, גם חשש ופחד. אבל אולי במקום להעליב את הנשיא האמריקני ולייחס לו נאיביות וחוסר הבנה של המזרח התיכון, ננסה ללמוד ממנו משהו גם על תפיסת העולם שלו כמנהיג.

הוא נבחר כי הציע תקווה ושינוי, והוא זוכה עכשיו לאחוזי תמיכה גבוהים כי סוף סוף הוא גם מציג קבלות. אצלנו זו מנהיגות שמעצימה את החשש והפחד ומציעה להגן מפני המחר. זה לא רק ההסכם עם אירן שעומד עכשיו על הפרק.

הבחירה האמיתית של הציבור בישראל היא למי להאמין ולאן להשתייך: למערב הנאיבי לכאורה שמעדיף דיפלומטיה יצירתית ואופק לשינוי על פני עוד מלחמה או להתמזג בשכונה הקשה שלנו ולהודיע קבל עם ועולם שאנחנו נדע להגן על עצמנו בעצמנו, גם אם זה אומר שנישאר לבד במערכה - כל הדרך למצדה.