לרדת מהארץ? אסור להרים ידיים

על רקע טורי הדעה שפורסמו ב"הארץ" בעניין אפשרות הירידה מישראל ובעקבות הטור התומך בנושא שפרסם אילן לוקאץ' בחדשות 2 Online, דנה ויס קוראת לכל מי שחושב לעזוב לעצור רגע ולחשוב. צריך לשקול את הוויתורים שכרוכים במהלך ולהבין שחייבים קודם כל להילחם על הבית, ורק אחר כך לקבל החלטות

מוכנים להקריב למען מטרה נעלה? (צילום: עזרי עמרם, חד%)

תשובה לאילן לוקאץ', לרוגל אלפר ובכלל לכל מי שחושב לרדת מהארץ. הייתי שם לפני 20 שנה. ירושלים שכה אהבתי, שבה גדלתי ושמעולם לא באמת יצאה ממני, עמדה בפני שינוי גדול. ראש העיר האהוב טדי קולק הובס על ידי אהוד אולמרט שעשה יד אחת עם החרדים וסימן את הדרך למה שיעבור על העיר - תוך פחות מעשר שנים וכל החברים שלי לשכבה, מינוס כמה אמיצים, עזבו.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

עוד חמש שנים חלפו וגם ההורים שלנו, הסבים והסבתות, ירדו לשפלה. ועכשיו, עכשיו תסתכלו על ירושלים ותראו את ישראל של 2025. וזה מה שמדאיג, ובצדק, את רוגל ואת לוקאץ' ואת כל אלה שלא מוכנים להקריב את הסיבוב האחד שקיבלו על כדור הארץ למען מטרה נעלה יותר, וזה מה שהחיים בירושלים בעצם דורשים - לשרת את ההיסטוריה ולהיות פסיק קטן בספר דברי הימים של תולדות היישוב היהודי בארץ הקודש. כמו אלה שאומרים שזאת גזירת גורל לחיות לנצח על החרב, ולהיות מוכנים להקריב את מה שצריך למען המטרה הצודקת של הלאום היהודי.

ירושלים - בבואה של עולם שלישי שמצפה לנו

הדילמה הזאת רודפת אחרי הירושלמים גם אל מקום מושבם החדש בשפלה, והיא מלווה בשאלות קשות, בתחושה שהסכסוך הופך מעניין פוליטי פתיר למאבק דתי שבו אין מקום לפשרה, ובהיפוך היוצרות בהבנה של מי משרת את מי - המדינה את האזרח או האזרח את הנרטיב ההיסטורי-דתי.

בירה רוויות מחלוקות ומתח, ארכיון (צילום: יונתן סנדל, פ%)

ובכן, יכול להיות שהתוצאה בסוף תהיה דומה, שלא תהיה ברירה אלא לחפש מקום אחר כאשר הרוב הליברלי-דמוקרטי יהפוך למיעוט בין קואליציית הדת והלאומנות (משני הצדדים). אבל אם יש לקח אחד שאני לוקחת איתי מהעזיבה את ירושלים - בעצם הגלות ממקום ילדותי שבו קיוויתי לגדל את ילדי שלי - הוא שלא נלך עוד בלי מאבק.

פעם אחת כבר הרמנו ידיים בקלות. רצינו לפרוח ולממש את עצמנו, להגשים את כל אותם ערכים על חברה ישראלית שהחדירו בנו בגימנסיה העברית, כך שמיהרנו לעזוב ולהשאיר את ירושלים להתמוטט אל תוך עצמה. להפוך לעיר הענייה שהיא היום, רווית המחלוקות והמתח - בבואה של עולם שלישי שמצפה לנו אם זה יקרה שוב - כשהשדרה היצרנית הישראלית תבקש לעצמה עתיד אישי טוב יותר מעבר לים.

"הקיצונים הולכים עד הסוף, והמתונים נוטים פשוט לעזוב"

דנה ויס (חדשות 2)

לא. אסור לוותר. ובינינו, עדיין לא עשינו מספיק כדי להילחם. סטטוס בפייסבוק, שיחות סלון בשישי, ואפילו מאמר נוקב בעמוד הדעות של עיתון "הארץ" אפילו לא מגרדים את הקצה של מה שצריך לעשות כאן. לצערי גם המחאה החברתית בוזבזה על קוטג' ומחירי דיור, ולא על שאלות היסוד כמו גבולות וחוקה. לפני שמרימים דגל לבן ומתקפלים כי יש ברירה, אפשר לעשות עוד, להפשיל שרוולים, לצאת מאזור הנוחות ולהילחם על הבית. כי גם אם יש לנו כבר דרכון אירופאי בכיס, חייבים להודות שזה המקום שבו אנחנו מרגישים הכי בבית בעולם.

כמו ירושלים, אליה אני עוד חולמת לחזור, אני לא רוצה לחשוב על כך שנשב בלונדון ונתגעגע לתל אביב. וזה מה שאולי יקרה אם כל מי שמחזיק כאן את העניינים - אותו מעמד ביניים שמחובר לדמוקרטיה לא פחות מלזהות היהודית או הערבית - יארוז את המזוודות.

בקיצור, אילן לוקאץ' חברי הטוב ומר אלפר, אני לא מתווכחת עם השורה התחתונה. יכול להיות שלא תהיה ברירה אלא לעזוב, אבל למה לוותר כל כך מהר? תומס פרידמן אמר כבר מזמן שבאזור הזה הקיצונים הולכים עד הסוף, והמתונים נוטים פשוט לעזוב. אז אמר. אני לפחות לא מתכוונת לחזור על השגיאה שעשינו בעניין ירושלים. ואם כבר לא תהיה ברירה אלא ללכת, אז רק אחרי שאדע שעשיתי את כל מה שאפשר כדי להישאר.