חוסר סיפוק איתן: מדוע רבים מאוכזבים מתוצאות המבצע?

עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש לאחר 50 ימי לחימה, החלה להתפשט ברחבי הארץ תחושת החמיצות מתוצאות "צוק איתן". נראה כי לאותה אכזבה שאחזה בחלקים רבים בציבור יש מספר הסברים: זו הייתה מלחמה שישראל לא רצתה להיכנס אליה, ולכן לא יכולה הייתה להניב הישגים, אשליית מיטוט החמאס - ומדיניות הערכת הסיכונים של נתניהו

נתניהו ויעלון במסיבת העיתונאים, אמש (יונתן סינדל, פלאש 90)

פיהוק איתן - זו הייתה התחושה במסיבת העיתונאים הארוכה, הממלכתית והמנומנמת-משהו של שלישיית המבצע, ה-ב'-ב'-ב': ביבי-בוגי-בני, שמבלה בשבועות האחרונים על ה"גריל" הציבורי והפוליטי בישראל וסופגת אש ידידותית של חוסר סיפוק איתן מהמלחמה ותוצאותיה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

מסיבת העיתונאים לא נתנה מענה לתחושה הזו, גם בגלל התוכן, גם בגלל המוזיקה - וגם בגלל המציאות. התוכן היה הסבר שכלתני ומנומק של ראש הממשלה ושר הביטחון על מגבלות הכוח: נתניהו הסביר שקשה מאוד להכניע ארגון טרור ושאפילו ארצות הברית לא הכניעה את אל קאעידה, ויעלון דיבר על יעדים ברי השגה בניגוד לתכניות דמיוניות ואמירות של פופוליטיקה בפייסבוק, כשהשניים מכוונים בעיקר לבנט וליברמן.

המסר היה "זה מה יש": אלה מגבלות הכוח של ישראל בהתמודדות עם הטרור. המוזיקה והטון של מסיבת העיתונאים הייתה ממלכתית, מאופקת ובעיקר מנומנמת. אחרי 50 ימים ו-70 הרוגים, גילו אזרחי ישראל שלשמחתם או לצערם, נתניהו זה לא הנייה, וכאן אף אחד לא יכול לזייף תחושת סיפוק וניצחון שהציבור מנותק מהם.

ישראל לא רצתה במלחמה הזו, לכן גם אין תחושת הישג

הדבר החשוב ביותר הוא המציאות, ויש שלוש סיבות עיקריות לתחושת החמיצות, האכזבה, הביקורת וחוסר הסיפוק של הציבור הישראלי מהמהלך: הסיבה הראשונה קשורה לנסיבות של המלחמה עם חמאס – ישראל נגררה למערכה שלא רצתה בה והמשיכה להיגרר לכל אורך הדרך. ישראל לא רצתה כלום – לא פתחה במלחמה כדי להגיע להסדר, אלא נגררה למלחמה שבה היעד הראשוני והניתן להשגה היה בדיוק לחזור לנקודת ההתחלה של שקט והפסקת ירי.

ישראל נגררה למלחמה שלא רצתה בה (רויטרס)


כשזו המציאות, לא יכול להיות הישג או תחושת ביטחון. ישראל בעצם לא רצתה כלום, ולכן מהרגע הראשון היה ברור שזה ייגמר במשיכת כתף ובתחושת אכזבה, כי אף אחד לא מתלהב מהישגים צנועים וברי השגה.

סיבות נוספות לאכזבה: אשליית מיטוט חמאס והערכת הסיכונים של נתניהו

הסיבה השנייה: הפער בין החלומות והאשליות שסיפקו כמה משרי הקבינט והציבור הישראלי בעצמו, אפילו בלי עזרה מידידים, לפיהם אפשר להכריע ולמוטט את שלטון החמאס. התשובה היא: באמת אפשר, אבל המחיר המינימלי של ההישג הנדרש הוא השתלטות על עזה, כיבוש של חלקים נרחבים ברצועה ושליטה בה לאורך זמן. זה מה שאומר צה"ל, ואם מישהו חושב אחרת - שיבקש חוות דעת נוספת מהצבא החלופי שאין לנו.

ברגע שנוצרו החלומות על מיטוט חמאס ועל "הנייה בתחתונים" (חלום מפוקפק מאוד) ועליית אנשי חמאס על אניות בדרך לקטאר - ברור שהתוצאה היא אכזבה וחוסר סיפוק.

אשליית מיטוט חמאס תרמה לתחושת האכזבה (מרים אלסטר, פלאש 90)


הסיבה השלישית והאחרונה היא השיטה של נתניהו: ראש הממשלה פועל על פי הערכת סיכונים, בצעדים קטנים, על פי התפיסה שתמיד יכול להיות גרוע יותר. אם ישראל הייתה כובשת את עזה עם עוד 150 או 200 חיילים הרוגים ונתקעת בפנים, זה היה גרוע ביותר. אם הייתה החלטה של מועצת הביטחון נגד ישראל - זה היה גרוע יותר. כך הוא ניהל את הכלכלה בעת משבר, וכך את המבצע הזה.

מחיר מדיניות ניהול הסכסוך: סבבי אלימות מדי כמה חודשים או שנים

וזה אפילו עמוק יותר מזה: כשמדברים על ניהול הסכסוך, התפיסה של נתניהו ויעלון שלפיה אין פיתרון מדיני באופק, ושהמדינה הפלסטינית ממש לא בדרך, שאין שותף ערבי אמין ושאין פיתרון קסם אלא "דרך ארוכה-קצרה", כשם ספרו של שר הביטחון, המחיר הוא ניהול הסכסוך בסבבי אלימות מדי כמה חודשים או שנים, שהתוצאה שלהם תהיה בדיוק כזו – חוסר סיפוק איתן כי אין יעד שאפתני, מטרה נעלה או "מפץ גדול" שמייצרים תחושת התעלות, ניצחון וגאווה.

אודי סגל (חדשות 2)


לכן, כל שנותר להם הוא להסתפק באחדות ובלכידות - ובכך שחמאס לא הגיע להישג משמעותי. אפילו גורלו של מוחמד דף, או מוחמד מת, לא מייצר את תחושת ההתרגשות והניצחון של אזרחי ישראל. אז דווקא הימין שלא הפסיק לתקוף ולמתוח ביקורת על שלישיית צוק איתן, יכול להתנחם במסקנה שזה לא הצוות הישראלי שיוביל מהלך מדיני נועז או פינוי התנחלויות, כי כך נראה ניהול הסכסוך: משעמם, אפור, מעיק ובלי תחושת סיפוק.