על גמישות וסרבנות

בין אם הם נכונים או לא, "מסמכי הוויתורים" שפורסמו לאחרונה על כוונתו, לכאורה, של רה"מ נתניהו לדון עם הפלסטינים על עסקה על בסיס קווי 67 מעידים על דבר הפוך ממה שהתכוונו לו: נתניהו מראה גמישות מפליגה בניסיון לשים קץ לסכסוך ואילו הפלסטינים מתגלים שוב כסרבני שלום. אודי סגל עושה סדר בטור מיוחד

מי הסרבן? נתניהו ואבו מאזן, ארכיון (רויטרס)

בימים האחרונים סוערת התקשורת המקומית בעקבות שני מסמכים הנוגעים לוויתורים, לכאורה, של ראש הממשלה בנימין נתניהו במשא ומתן שניהל עם הפלסטינים. על פי המסמכים המתבססים על מגעים מלפני יותר מארבע שנים, נתניהו הסכים לדון על נוסחה הכוללת נסיגה לקווי 67. נתניהו, הנמצא בעיצומה של מערכת הבחירות, רואה בפרסום ניסיון לפגוע ב"ימניות" שלו, באמינות שלו ומכחיש שהיה ויתור אמיתי.

עקבו אחרי אודי סגל בטוויטר

לפני שניכנס למה שקרה באמת, בואו נצא מהנחה שאכן המסמכים הללו נכונים: על פי המסמך שנחשף ב"ידיעות אחרונות" על ידי נחום ברנע, במשא ומתן שקיים יצחק מולכו מול חוסיין אגא, שליחו של אבו מאזן, השניים דנו באפשרות שהתנחלויות יישארו בשטח הפלסטיני ושהגבול יתבסס על קווי 67. נוסיף לזה גם את הפרסום בערוץ 10 של רביב דרוקר לפיו במגעים בין נתניהו וטוני בלייר, באמצעות שליחו רון דרמר, כתב האחרון על נייר כי במו"מ ידובר על שטח המקביל לזה שנכבש מירדן במלחמת ששת הימים והוא יהיה שטח המדינה הפלסטינית.

אם שני הפרסומים הללו מדויקים, הם מלמדים משהו הפוך לחלוטין ממה שהם אמורים לעשות: בנימין נתניהו, ראש ממשלה מהליכוד שעומד בראש קואליציית ימין, גילה אם כך גמישות מפליגה בחדרי המשא ומתן בניסיון להניע מהלך אמיתי עם הפלסטינים. הם מגלים גם דבר נוסף שעלול להיות בעייתי דווקא למחנה השמאל - הוא מוכיח שכנראה אין באמת שותף פלסטיני לשלום.

אם בנימין נתניהו, ראש מחנה הימין, ראש ממשלה שיש לו רוב להוביל ויתורים, מוכן להתבסס על קווי 67 ולמסור שטח ששווה לשטח ההוא, הרי שהפלסטינים מתגלים פעם נוספת כסרבני שלום סדרתיים. שוב אבו-מאזן לא מוכן לנוסחה הבסיסית ביותר של הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, זו ההוכחה הניצחת לתיאוריית ה"אין פרטנר".

אודי סגל (חדשות 2)

לצערנו הרב כנראה שהכל לא נכון. המו"מ שבאמת התקיים היה על נוסחה אמריקנית שניסתה לעשות תעלול מדיני מוכר: תעלול שבו האמריקנים מציגים עמדה ששני הצדדים לא מסכימים לה. מצד ישראל היו צריכים בארה"ב לומר שהשטח הפלסטיני יהיה שווה ל-67 או על קווי 67 וישראל תסתייג. לפלסטינים הם היו צריכים לומר את עמדתם ארוכת השנים שישראל מדינה יהודית והפלסטינים היו מסתייגים מכך.

כששני הצדדים היו מקבלים את עמדת ארה"ב בהסתייגות כבסיס למו"מ, היה אפשר לדון בדברים עצמם ולהגיע לסיכומים בשלב מאוחר יותר. הכלל הוא לא 'לא פינית לא עשית' אלא 'לא חתמת לא ויתרת' - בלי הסכם אין כלום. לכן בסך הכל מדובר בתמרוני משא ומתן שמעידים על גמישות של הממשלה בניסיון להביא את הפלסטינים לתוך החדר, וחוסר גמישות פלסטינית שמנעה אפילו את המסמך האמריקני המרומז שעל בסיסו היו אמורים לקיים מגעים מתקדמים לסיום הסכסוך, אם יש לכך סיכוי.