דובר צה"ל בטור מיוחד: "בלעדיהם המדינה הייתה חודלת מלהתקיים"

לרגל יום הזיכרון כותב דובר צה"ל, תא"ל מוטי אלמוז, על החברים שלו מחיל ההנדסה שנהרגו בציר פילדלפי ברצועת עזה. "כמה תעוזה וכוחות נפש היו צריכים לנבחרת הזאת, היה להם חוש שישי, רק מעטים ידעו כמה חיים בישראל הצילו הידיים שלהם". טור מיוחד

קברי חללים בהר הרצל (חדשות 2)

הם תכף עונים לי. הסברתי לאלוף הפיקוד. אביב מיד יתקשר ויגיד כרגיל, "פוצצנו, יצאנו. הכל בסדר". והשעות נקפו, והעיניים ראו וידעתי שהריח לא משקר. הם לא יענו לי יותר.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

הייתי מפקד כוחות ההנדסה של פיקוד שלא פסק ממלחמה עקובה מדם בטרור המנהרות. לך כנס את כל אבירי המנהרות, אמרו לי מפקדיי, ומצא את אותם המיוחדים שיהיו ראויים למשימה. ומצאתי אותם. ובתוכם את אביב חקאני מאשדוד, את ליאור וישינסקי מתל אביב ואת זוהר סמיילייב מאופקים שעלה מרוסיה. אנשי מקצוע ויודעי נסתרות, שהרגישו בני בית במחילות של התופת בעזה.

נדרשו תעוזה וכוחות נפש אחרים לנבחרת הזו. חבורה שידעה שכל עוד יהיו מנהרות בעזה, גם בבית שלהם, לא יוכלו לישון בשקט. את היכולות הנדירות נשאו אביב, ליאור וזוהר באופן צנוע ואצילי; את החוש השישי הנדרש לאיתור החור השחור ממנו מתחילה ולא מסתיימת מנהרה. את הידיים העדינות שיודעות למקם את חומרי הנפץ המסוכנים ביותר. את הנחישות להמשיך גם כשמסביב רק ירי וירי. מעטים ידעו כמה חיים הצילו הידיים המחורצות שאחזו בחבל המשתלשל אל פיר המנהרה בביטחון ובעצמה.

תא"ל מוטי אלמוז (דובר צה"ל)

"נכאב מאוד, ונמשיך למנהרה הבאה"

הם דיברו בתנועת מבט. במחווה של יד. בניעה של ראש. וכשיצאו אל אוויר העולם של מעלה, לא הרבו במילים. רק מבטם והחיוך מלא הסיפוק, הבהירו לי פעם אחר פעם כי בחרנו את הנכונים מכולם. כשהיו בדרכם לטפל בעוד מנהרה שנחשפה על ציר פילדפי, פגש את הנגמ"ש עמוס חומרי הנפץ, טיל נ"ט. הם עלו בסערה השמימה, מותירים אותנו כאן לחפש אחריהם, לבקש כל דבר שיוכל להעניק פתח לתקווה. שאולי עוד רגע והם עונים לי.

כל איש הנדסה קרבית שטיפל במנהרה, יודע כי ברגע שמשהו משתבש, זה רק אתה מול יכולותייך. השטח הצפוף והחיכוך המאסיבי הבהירו את תמונת המציאות האפשרית לכל אחד מחייליי. הם חוו איומי צליפה וירי טילי נ"ט באופן יומיומי, הם ידעו כי לעיתים לא עוזרים כל צעדי הזהירות אותם הם מתרגלים.

ובכל זאת, ברגע האמת, כשאספתי את צוותי המנהרות וסיפרתי להם כי הנורא מכל קרה, לא ידעתי כיצד אמצא את המילים שיאפשרו להם לרדת שוב אל מעמקי המחילות. מבטם הנבון ורוחם האיתנה, הבהירו לי מהר כי אין ברירה אחרת "אנחנו נכאב היום, נכאב מאוד, ומיד נמשיך אל המנהרה הבאה".

השנים חלפו, והחבורה מלווה אותי עד היום

כך היה, והמציאות המשיכה לגבות מאתנו את המחיר הכבד ביותר מהר כל כך, כשהביפר צפצף, בעודי סופד לליאור וישינסקי בקרית שאול, ובישר על מותם של שני חיילי גבעתי, אלעד כהן ואיימן גדיר, בחיפושים אחרי אביב וזוהר. תוך ימים כבר הגיע משה טרנטו להחליף את אביב. ישבנו לריאיון על הספסל מחוץ ללשכת אלוף פיקוד הדרום.

"אני צריך מנהיג למצבים מיוחדים", הסברתי לו את מצב הצוות ואת גודל המשימה כשהביט בי בפנים עטורות זקן וקורנות ענווה. "המפקד, אני חייב להיות שם. אתה תיארת עכשיו את חלום חיי", אמר לי. חודשים אחר כך, כשאני כבר מח"ט הבקעה, קרסה המנהרה שבה פעל טרנטו והצוות נותר שוב יתום וכאוב.

השנים חולפות, ואני כבר רחוק מחומרי הנפץ וממעבה האדמה החבוי, אבל החבורה הזו, שוודאי הייתה מלווה אותי עד היום גם אם עוד הייתה בינינו, ממשיכה וצועדת איתי. אביב מביט בי מתדרך על המנהרות שממשיכות להחשף על ידי ממשיכי דרכו באוגדת עזה. ליאור מכין קפה או מבשל משהו כשאני נפגש בפיר חדש שנחשף. זוהר מתרוצץ עם חומרי הנפץ כדי לסיים בהצלחה עוד משימה. משה מתדרך את הצוות לפני עוד לילה ארוך.

ואני חסר אותם, וכואב את לכתם של נעוריהם, של כוחם המופלא לייצר חיים עבור מדינה שהייתה חודלת מלהתקיים בלעדיהם ולולא רבים אחרים כמותם.