לזכור ולהתעלות מעל המחלוקות

כמו כמעט כל דבר כאן, יום הזיכרון יצר מחלוקות: ראשית, על תאריך ציון היום, רגע לפני יום העצמאות, שמעניק לו משמעות ייחודית אך גם מקשה מאוד על המשפחות השכולות. המחלוקת השנייה היא ההפרדה בין חללי צה"ל לנפגעי פעולות האיבה. כך או כך, המשפחות לא צריכות את היום הזה כדי לזכור ולכן, למענן, יש להתעלות

אמנון אברמוביץ' (חדשות 2)

גם יום הזיכרון, כמו כל יום בישראל, כמו כל עניין ונושא - הוא שנוי במחלוקת. לא הזיכרון האישי, לא הכאב הפרטי - הם מוחלטים, טוטאליים, צרובים בחיי הזוכר והכואב כל עוד חייו נמשכים. הם מהולים בנשמת אפו כל עוד נשמה באפו.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

המחלוקת הראשונה, שימיה כמעט כימי המדינה, סבה סביב הפרדת יום הזיכרון מיום העצמאות. במשך עשרות שנים נשמעת התביעה להפריד את יום הזיכרון מיום העצמאות, ליצור ביניהם חיץ, יום אחד לפחות שיחצוץ ביניהם. יש משהו בדרישה הזו, היא איננה מופרכת, לא חסרת הגיון. המעבר החד, המיידי, מאבל לשמחה, מיגון לצהלה - הוא לא סביר, כמעט בלתי אנושי.

הצמידות, הקרבה, בין צפירת דומיה לזיקוקי דינור - מעליבה את האבלים, מערבלת את החושים, מטשטשת ומבלבלת. לעומת זאת, קיימת משמעות רבה לצמידות הזו, לתלות בין התקומה להקרבה.

המחלוקת השנייה, אשר ימיה מעטים יותר אך עוצמתה הרגשית לא פחותה, עוסקת בהפרדת חללי צה"ל ומערכות ישראל מנפגעי פעולות איבה. המחלוקת הזו פרצה בתחילת שנות האלפיים, לפני כעשור וחצי. כאן נשמעת דרישה להפרדה מסוג אחר: לא הפרדה על ציר הזמן אלא הפרדת הלוחמים שנפלו בפעילות מבצעית מן האזרחים שנהרגו בפעולות טרור.

הסוגיה הזו חוצה את משפחת האבל ומפוררת אותה. בני המשפחות נפגעות הטרור מדברות בדם ליבן על הפרדה בין דם לדם, על אחדות העם והמטרה, על חללים "אמיתיים" וחללים "אחרים", סוג א' וסוג ב'. מצד שני עולה הטענה שפרופסור אסא כשר הוא אולי דוברה הרהוט ביותר, לפיה יש הבדל תהומי בין מי שנפל לאחר שהתנדב לשרת, שהסתכן מדעת, שגילה נכונות למסור את חייו למען העם והמדינה לבין מי שרק מקריות, ארורה ואכזרית, אך עדיין מקריות, קטעה את חייו. טענה צורבת, דוקרת, אך שוב לא נטולת רציונל.

קיים ויכוח גם באשר לאופן ההנצחה ודרכיה. לדוגמה, בצפון הארץ, בצומת גולני, ליד אנדרטה לזכר חללים, נבנה לפני שנים סניף של "מקדונלד'ס". מסעדת המבורגר דבוקה לאתר הנצחה. ההדבקה הזו עוררה סערת רגשות, זעם ועלבון. אפשר להבין לליבם של המוחים.

אולם אחרי הכול ולמרות הכול, יום הזיכרון לא נועד למשפחות השכולות ולמשפחות האבלות. הן זוכרות, הן אבלות, כל השנה, כל יום, כל היום. יום הזיכרון הוא יום קולקטיבי, לא אישי. קיבוצי, לא פרטי. יום בו הקולקטיב, העם והקהילה אמורים להזדהות עם משפחות הנפגעים ולחבק אותן.