החזירו את חג הפועלים

מספרם של הפועלים הצטמק, ההסתדרות ירתה לעצמה ברגליים, ו-1 במאי כמעט ונמחק לגמרי מהתודעה. אני מציע יום הוקרה אלטרנטיבי ומנותק מאסוציאציות 1 במאי. יומם של פועלי הכפיים, יום נטול השקפה מדינית שיהיה חגם של העובדים

פעם 1 במאי היה חג אמיתי. הייתי ילד, וזה היה בחיפה האדומה וב-1 במאי לא הלכו ללימודים. הייתי גאה בגלל שאבא שלי היה פועל בתחנת הכוח של חברת החשמל. אני עדיין גאה בזה משום מה. להיות בן של מסגר מכני שריתך את הדוודים הענקיים וצינורות הקיטור האינסופיים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

הייתה שם אחוות פועלים, הייתה חברות של אנשים עם גריז מתחת לציפורניים, והייתה גם ערבות הדדית שקשה היום למצוא בסטארט-אפים. כבר יותר מ-30 שנה שהיום הזה נמחק כמעט לגמרי, ותנועות הפועלים הצטמקו מאוד. ההסתדרות ירתה לעצמה ברגליים, ואחר כך ירתה לעצמה בראש. השנה 1 במאי עושה קצת סימני חיים.

אולי בעקבות גל התאגדויות העובדים, אולי הד קלוש לקיץ המחאה החברתית. אבל, החג העממי שהיה פעם יום הגאווה הפועלית - איננו עוד. וזה לא שאין מה לציין. למעמד הפועלים בהחלט מגיע חג. יום בשנה ואולי אפילו שבוע. שבוע שבו כל המדינה תוקיר תודה לאלה שבונים אותה, מתפעלים אותה ומתחזקים אותה.

אילן לוקאץ' (חדשות 2)

הבעיה היא ש-1 במאי הוא בדיוק התאריך הכי פחות מתאים, בגלל ההקשר הקומיניסטי. הקומיניזם התברר ככישלון עצום, משטר של עריצות וחושך. כמה פועלים היום כבר ירצו את הדגל האדום עם כל האסוציאציות וקונוטציות שבו.

אני מציע יום הוקרה לאומי לפועלי הכפיים ולמעמד שהם משתייכים אליו. יום הוקרה שבו נזכור שפעם לא היינו אומה של סטודנטים למשפטים ומנהל עסקים. יום שבו קבלני כוח אדם נצלנים יתביישו ללכת ברחוב. יום שייחגג באיזה מועד שתרצו ובלבד שזה לא יהיה 1 במאי, וייצבע בכל צבע שתרצו ובלבד שזה לא יהיה אדום. אולי כחול למשל, הצבע המסורתי של בגדי העבודה. היום הזה ינותק, למרות הקושי, מכל השקפה מדינית, ופועלים מהימין, השמאל והמרכז יצעדו בו ביחד.