סוף האמת לצוף, גם אם זה לוקח 15 שנה

עמית סגל נזכר בימים שבהם היה כתב צעיר ב"כל העיר" הירושלמי, ואולמרט - ראש עיר שתיעב את העיתון שלא חשש לתעד ולפרסם את כל מעשיו. שנים אחרי - כל התובנות מתיישבות עם מה שיצא היום מביהמ"ש המחוזי בתל אביב

עמית סגל (חדשות 2)

את הקריירה העיתונאית שלי התחלתי בתור כתב זוטר מאוד וצעיר מאוד במקומון הירושלמי "כל העיר". אהוד אולמרט היה אז ראש עיר פופולרי מאוד, שנבחר ברוב סוחף. הוא שלט ביד רמה במועצת העיר. אם לשחיתות יש ריח, הוא הורגש בעוז בקומה שש של ראש העיר.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

אבל "כל העיר" התעקש לעשות לאולמרט חיים קשים. הוא פרסם במשך שנים כל טיסה של אולמרט, טיסות שלימים התברר ששימשו למימון כפול; תהה למה למזכירה שולה זקן יש מעמד כה מופרז; תיעד כל מאכער שנכנס לקומה 6 של ראש העיר (היו 30 כאלה, התוודה אולמרט במשפטו); והצביע שוב ושוב על הקשרים המטרידים בין הפוליטיקאי הגבוה והכריזמטי לבין אילי הון מקומיים.

אולמרט תיעב את "כל העיר". כמו תמיד, הוא אהב את העיתונאים שלו צייתניים ומנומסים. בשלב מוקדם הפסיק להשיב לבקשות התגובה של העיתון. מאוחר יותר יזם חרם מודעות בלתי חוקי על העירייה. הוא טען שהעיתון רודף אותו רק כי העיתונאים שמאלנים, והוא - אולמרט - ליכודניק שרוף שישמור על ירושלים.

למדתי משם הרבה לקחים חשובים: שעמדות פוליטיות אינן יכולות להכשיר שחיתות. לפעמים הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל, ולפעמים זה השלום. עורכי כל העיר המשיכו לטפל בפרשות אולמרט גם כשהפך לימים ליונה צחורה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הסתיר מאחוריו יותר מדי מעטפות מזומנים ושוחד משני צידי המפה. תרבות האתרוג צריכה לעבור מהעולם.

שבתקשורת אמיתית, המודעה נועדה לשרת את הידיעה, ולא להפך. שלעיתונאים אמיצים יש תפקיד יסודי בחברה שלנו. המו"ל עמוס שוקן והעורך יוסף כהן אפילו לא מצמצו כשאולמרט מנע מהעיתון תקציבי פרסום במיליונים, בדיוק כמו ששוקן נהג כשנוחי דנקנר עצר את הפרסום ב"דה מארקר" בגלל סיקור ביקורתי של אימפריית איי.די.בי הרקובה. לציבור, זה חסך מיליארדים.

שעל כל עיתונאי אמיץ יש עשרה אמיצים פחות. הרבה יותר נוח לשבת לשיחת רעים על סיגר עם פוליטיקאי מושחת מאשר לעשות עליו תחקיר. לרוב זה יותר מעניין.

ושסוף האמת לצוף, גם אם זה לוקח 15 שנה.