תודה שהיית שם, אורי. כולנו בניך

אנשים נטו לבלבל תמיד בין רכות הדיבור ונעימות הנפש לבין קשיחות מצפונו של השר המנוח אורבך. האיש שהתברך גם במאור פנים וגם בעמוד שדרה הבהיר כי "זה שאני נחמד, זה לא אומר שאני מתון". עמית סגל סופד לאיש ששינה את פני הציונות הדתית

מכל המקומות שבעולם, האירוע שאנחנו נמצאים בו עכשיו הוא בלתי אורי-אורבכי בעליל. מה לאיש המבדח והחי הזה ולמקום שאליו נקראנו כולנו הערב. במשך שלושים וחמש שנה אורי עדר והשקה את שדה הבור הגדול של הציונות הדתית והפך אותו מבקעה שוממה לגן פורח.

עקבו אחרי עמית סגל בטוויטר

טביעות אצבעותיך אורי נמצאות בכל ארון ספרים, ברדיו ברכב, בארגז העיתונים, גם על שמשות המכוניות, עם "חברון מאז ולתמיד" ו"העם עם הגולן". בשנים האחרונות הן ניכרות היטב גם בממשלת ישראל, כי בעקשנות מחויכת ובחיוך עקשני גברת על מנוסים ממך ושחררת את הפקק הפוליטי של הציונות הדתית. הבאת אותה, את היפהפייה הנרדמת כפי שכינית אותה, אל כיכרות ההמונים ואל החדרים הסגורים שבהם מקבלים את ההחלטות.

אנשים נטו לבלבל תמיד בין רכות הדיבור ונעימות הנפש לבין קשיחות המצפון. אורי התברך כל חייו גם במאור פנים וגם בעמוד שדרה. מגיש רדיו אמר לו פעם שהוא ממתוני הבית היהודי. זה שאני נחמד, אמר אורי, זה לא אומר שאני מתון.

בשמם של ילדי הציונות הדתית, אורי, דור גדול ועצום ורב עם כיפה סרוגה, אני רוצה להגיד לך תודה שגידלת וטיפחת אותנו כל השנים. תודה שהוצאת במיוחד בשבילנו את עיתון הילדים אותיות, עם מדבקות ופרסים וסיפורים בהמשכים אבל בשפתנו שלנו. תודה שהבאת לנו את גיבור הקומיקס אורי-און, הסופרמן הראשון עם כיפה סרוגה; את הכלב האמוני מוקצה, את משה או ש. תודה שהכרת לנו את סבא שלך שהיה רב. תודה על חרוזים שזר לא יבין: "אלוקים זה שם החיבה של השם, או כך לפחות אני מתרשם".

תודה שהיית שם, באולפנים, אחד מול שבעה תל אביבים חילונים, בשנים שבהם ציבור שלם צמא לשמוע בתקשורת הד לקולו שלו. תודה על ערוץ תכלת. תודה על הלחי השנייה, תודה על הנס שנקרא המילה האחרונה, נס שראוי שיישאר.

ובאופן אישי אני רוצה להודות לך אורי שהלכת איתי מאז שהייתי קטן, ומרחוק ומקרוב, בעין אוהבת עזרת והדרכת כל הדרך מעלה. אני זוכר שקראת לנו ערב אחד לביתך, כתבי גלצ צעירים וביקשת ממיכל להכין ארוחה כי נראינו לך רעבים. ותודה גם על המאמר "הטובים לתקשורת", שבלעדיו, בעצם, איש מאיתנו לא היה פה. תודה על קבוצת התמיכה לעיתונאים דתיים שחנכת ערב אחד על שולחן לארבעה בקפה הלל, והתפרקה לאחרונה כי האולם כבר צר מלהכיל את אוסף הכישרונות המתפקע שטיפחת ועודדת.

השר שלא השתמש במרפקים

לפני שנתיים וחצי התקשרת אליי ערב אחד, קצת מחויך וקצת מבוהל, אחרי שמצאת את עצמך מאושפז בבית חולים בגלל זיהום במרפק שהסתבך. ואני חשבתי, שזה קצת מוזר ולא הוגן שאת המחלה הנוראה הזו שהחלה בזיהום במרפק חטף האדם היחיד בקריית הממשלה שאף פעם לא השתמש במרפקים שלו. ככה זה עם השילוב של עודף כישרון וגירעון חמור באגו.

עמית סגל, כתב חדשות 2

מכל הרעיונות המשוגעים שהיית מעלה בשיחות שלנו, היה אחד שתמיד חזר. הצעת לפתוח בעיתון מדור של ביקורת לוויות. אחר כך שכללת את ההצעה לפורמט של תכנית רדיו מקאברית שלמה, הצעת לקרוא לה "ציפורי לילה מקוננות".

ובכן אורי, הנה מול עינינו ולצערנו הנורא, מתהווה הפיילוט לתכנית. ובגלל שאנחנו מכירים אותך אורי השתדלנו כולנו לוותר על שני הדברים השנואים עליך, השמאלץ והפאתוס, שמא נקבל ציון נמוך בביקורת.

אז רק אספר בדיחה של אורי: אדם אחד רואה ליצן בוכה. ליצן ליצן למה אתה עצוב, הוא שואל. אני לא עצוב, עונה הליצן. אני רק נח.
אנחנו ננוח כאן קצת ברשותך.
כולנו בניך, אורי.

הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק