הורים ללא נשימה והרבה רגשות אשם

בשיחות ובתחקירים שערכה המערכת לקראת סדרת הכתבות "הורים אובדים" מצאנו הורים עצובים, אובדי עצות שעובדים כל היום ועדיין מסיימים את החודש עם מינוס. חווית ההורות חומקת מבין האצבעות. המדינה והמעסיקים יכולים להקל, אבל האחריות היא בסופו של דבר רק עלינו

יעל אודם (חדשות 2)

כשהכנו את סדרת הכתבות "הורים אובדים", הרבה דמעות זלגו בצד השני של הטלפון. בכל שיחת תחקיר עם מרואיין מצאו אנשי המערכת שלנו הורים עצובים, אובדי עצות, מלאי רגשות אשם.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יעל אודם

אין מה לומר: זו המציאות ברבים מהבתים בישראל. כדי לחיות ברמת חיים סבירה צריך ששני ההורים יעבדו במשרה מלאה. אם פעם הורה שחזר מהעבודה בארבע אחר הצהריים היה נחשב "קריירסט" שחי בעבודה, היום ארבע זה אמצע היום. במקביל, אם פעם במאה שקלים היה אפשר לקנות סל מוצרים מלא, היום זה לא מספיק לכלום.

אז ההורים חוזרים מאוחר והזמן שנותר להיות עם הילדים הוא קצר. מספיק רק למשימות הכרחיות כמו ארוחות, מקלחות והשכבה לפני השינה. התוצאה היא שאין כוח לחנך ולשים גבולות כי עדיף ליהנות מהזמן המשפחתי הקצר. אין פנאי לשמוע איך היה היום, אין זמן ללמד, לספר, לשיר שיר ערש. חווית ההורות הולכת וחומקת לנו מבין האצבעות.

זה השלב בו מגיעים רגשות האשם וגם איתם מערכת היחסים שלנו סבוכה. האם אנחנו באמת מרגישים אשמים או שזו פשוט מכבסת מילים שמאפשרת לנו לחיות עם עצמנו בכבוד? ומה אנחנו עושים עם רגשות האשם הללו? מפצים. הרי יותר קל לנו להכניס יד אל הכיס ולשלוף איזה שטר מאשר לוותר על שעה בעבודה גם כשאנחנו יודעים שאין תחלף לשעת איכות שבה הורה מבלה עם ילדיו.

בחודש האחרון שמענו את הקולות של אותם ההורים שמעבירים את הימים בתיזוז מתמיד. מסיימים את היום ללא נשימה ואת החודש בלי כסף בחשבון. דיברנו עם לא מעט מומחים, קראנו מאמרים והגענו למסקנה שאפשר לבקש התחשבות מהמעסיק, אפשר לצפות להתערבות מהמדינה, אבל מעל הכל זו האחריות שלנו - אין ברירה, אנחנו הרי הורים אובדים.

סדרת הכתבות 'הורים אובדים':

אמא ואבא לא בבית? הילדים מקבלים פיצוי

ההורים עובדים, סבתא מטפלת בילדים

ההורים בעבודה - ולא רואים את הילדים