פרידה מספי ריבלין: דפקט עם כישרון גדול וחוש טיימינג מושלם

ספי ריבלין היה הרבה דברים. הוא לא היה נץ, לא יונה, אלא ציפור דרור. הוא נלחם עד הסוף, עד שקולו נדם ואחר כך גם גופו. עד שהרוח מנגן עליו בחילופי עונות. שי גל נזכר בריאיון האחרון עמו, בו התקלף משכבות האיפור וההגנה, ונפרד מהאיש הרציני שהיה חייב להצחיק כל הזמן

לפני חמש שנים צילמתי אותו, את האיש המצחיק הזה, את ספי ריבלין. נפגשנו כשהתמודד אז ברשימה שרצה למועצת העיר ראשון לציון, שאלתי אותו מה תפקידו בכוח והוא אמר שאין לו תפקיד מוגדר, אבל בגדול, הוא אחראי על המורל.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של שי גל

הוא הסתובב בין המצביעים, לחץ ידיים, זרק חיוכים וסיפר סיפורים מלאי חיים שרק הוא ידע לספר. הסתכלתי עליו וחשבתי שכנסי הבחירות הקטנים האלה הם בעצם הדרך שלו לחזור אל אהבתו הגדולה, אל הבמה, או כמו שהוא ניסח את זה אז: "אני עכשיו מופיע בהרבה חוגי בית".

זאת הייתה תקופה שבין הטיפולים, כשהיה נראה שהוא בדרך לנצח את המחלה. "אם הטיפול לא היה מצליח היית מדבר עכשיו עם בני המשפחה שלי, עם חברים ואמנים אחרים", אמר אז בחיוך. "והם היו מספרים סיפורים, מעלים זיכרונות, אומרים הרבה דברים טובים... כי אחרי שאתה מת מסתבר שהיית גאון. בחיים - אתה דפקט קלאסי".

זה היה יום צילום מאד מצחיק. גם כשדיברנו על הסרטן הוא הקפיד לעשות הפוגות של צחוק, שזה לא יהיה קודר מדי, שתמיד הכול ייגמר עם פאנץ' וחיוך. אפילו כשהודיע שיתמודד ברשימת הליכוד לכנסת, ניסח את זה ככה: "אני רואה דרך חשובה להיות אמן בכנסת. בעל כנף שונה מאחרים, אני לא נץ ולא יונה - אלא ציפור דרור".

חייב להצחיק תמיד. ספי ריבלין (Moshe Shai/Flash90)
האיש הרציני שחייב להצחיק כל הזמן

בערב של אותו יום צילום המשכנו לאיזה אירוע הצדעה, מהסוג שעושים מדי כמה שנים לאנשי "ניקוי ראש", שריבלין היה ביניהם. אחרי החיבוקים עם כולם והעקיצות הקטנות על הקמטים החדשים, הוא ישב להתאפר לקראת עלייה לבמה להופעת אורח קצרה, אבל בלי שיוכל לשחק ממש. המחלה הארורה גזרה עליו שתיקה שרק תלך ותחריף. ריבלין הביט בקהל והתרגש. שאלתי אם הוא מתגעגע להופעות והוא השיב שהוא לא אוהב נוסטלגיה, "כי זה דביק, אבל בעיקר כי זה זיכרון עם כאב". ואחרי שאמר משהו רציני חזר מיד להיות הקומיקאי, היה חייב להצחיק, כל הזמן.

הוא עלה לבמה, זכה למחיאות כפיים, ראו עליו שהתרגש, ראו גם שהוא מתגעגע. כמה דקות אח"כ, מאחורי הקלעים, ריבלין התקלף משכבות האיפור וגם משכבות ההגנה. שם הוא דיבר גם על הפחד, על הידיעה שהמחלה יכולה לחזור, שהיא כל הזמן אורבת לו.

בחדר האמנים הקטן, עם המראה שלא מעט מהנורות שלה שרופות, בקע לפתע כמעט משום מקום השיר 'אני גיטרה'. ריבלין הפך שוב לרציני וסיפר שהיה מאזין הרבה לשיר הזה במהלך הטיפולים בבתי החולים. הוא חייך והצטרף בשירה ב"לא התייאשתי מימיי...".

והוא נלחם, עד הסוף, עד שקולו נדם ואחר כך גם גופו. עד שהרוח מנגן עליו בחילופי עונות. ועכשיו ספי איננו ומסביב ההספדים, וישראל גוריון עומד על בימת תיאטרון הבימה ושר את "אני גיטרה", והוא שם בלי בני אמדורסקי שהלך מאיתנו כבר מזמן, ועכשיו גם ריבלין איננו. ובדיוק כמו שהוא צפה, החברים מספרים סיפורים, מעלים זיכרונות, אומרים הרבה דברים טובים. "אחרי שאתה מת מסתבר שהיית גאון. בחיים? דפקט קלאסי". דפקט עם כישרון גדול וחוש טיימינג מושלם.