לניצולי שואה עדיף לחיות בגרמניה

לטור הזה אני מנדבת היסטוריה אישית קצרה – את שני ההורים של אבא שלי העמידו ליד הקיר וירו בהם בשבוע הראשון של מלחמת העולם השנייה. את אמא שלי תפסו אנשי הגסטאפו בבודפשט. היום היא חיה בגרמניה, היא מקבלת את גרמניה האחרת אבל מה שהכי מפריע לה אלה הגרמנים המבוגרים, עליהם היא שואלת "מה הם עשו אז?"

ניצולים בטקס לציון 70 שנה לשחרור אושוויץ (חדשות 2)

הריטואל הזה חוזר על עצמו בכל שנה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה: אחרוני הניצולים עולים לרגל לאושוויץ, אלו שכבר לא יכולים מקבלים הזמנה מפוארת לטקס זיכרון במדינה שבה הם מצאו את ביתם אחרי מחנות הריכוז. זה היום שבו העולם מקבל פקודה לסבול במשך יום אחד, ביחד עם אלו שסבלו באמת. כולם מבטיחים שאסור שהשואה תחזור.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת  

לדור השני והשלישי לשואה יש הרבה בחירות, הם יכולים להפנים, הם יכולים להרגיש סוג של אחריות ולהחליט שצריך לעשות משהו , הם יכולים להרגיש אשמים או שהם יכולים להפוך את הדף ולחיות כאילו שזהו עוד פרק בהיסטוריה של האנושות. אני חושבת שאחרי 70 שנה כל הגישות האלה לגיטימיות אבל רק במקרה שאתם לא חיים בישראל או בגרמניה. או כמו במקרה שלי, אחת שנעה בין שני העולמות.

אני מנדבת היסטוריה אישית קצרה - את שני ההורים של אבא שלי העמידו ליד הקיר וירו בהם בשבוע הראשון של מלחמת העולם השנייה. את אמא שלי תפסו אנשי הגסטאפו בבודפשט, היא נשלחה לאושוויץ ושרדה את הגיהינום שם. ב-1968 משפחתי עלתה לישראל, אני חייתי 13 שנה בגרמניה. אמא שלי היום בת 93, חיה בגרמניה כבר יותר מ-30 שנה, אני חיה בישראל.

אמא שלי היא אחת מאחרוני הניצולים. את העבר שלה היא הקליטה למען הארכיון שייסד סטיבן שפילברג, אני בטוחה שהיא לא שכחה שום דבר אבל היא גם החליטה לא לחזור אף פעם לאושוויץ ולא ללכת לטקסי יום השואה, היא החליטה לחיות ולא להיות קורבן. בסופו של דבר היא בחרה לחיות בגרמניה, המדינה שביצעה את השואה - גם השואה האישית שלה. מה שהכי מפריע לאמא שלי בגרמניה היום הם אנשים מעל גיל שמונים, עליהם היא שואלת "מה הם עשו אז?".

בגרמניה הניצולים לא צריכים לבקש נדבות

טטיאנה הופמן, כתבת חדשות החוץ (רויטרס)
למעשה אמא שלי קיבלה את גרמניה החדשה - כמו רוב הישראלים. אחרי עשרות שנים של חרם על מוצרים גרמניים (על המלחין ואגנר החרם פועל עד היום) ל-70% מהישראלים יש גישה חיובית כלפי גרמניה, ברלין היא היעד הכי פופולארי לנופש אצל הצעירים, על אנגלה מרקל אפשר לסמוך - היא תמיד תהיה לצדנו, הרי אפילו מיליוני מוסלמים גרמנים לא מפחידים את הקנצלרית.

אבל בזמן האחרון אנחנו שומעים בגרמניה גם קולות אחרים. על פי סקר של קרן ברטלסמאן, 58% מאזרחי גרמניה חושבים שצריך להפסיק להתעסק עם העבר הנאצי, ל-48% מהגרמנים יש יחס שלילי כלפי ישראל ול-72% יש דעה שלילית על ממשלת ישראל. רוב הגרמנים משוכנעים שהשואה אמנם הייתה פרק שחור בהיסטוריה, אבל לא חלק מהזהות שלהם.

העיתונאי אלדד בק כתב ספר ששמו "גרמניה האחרת" בו הוא טוען שרוב הגרמנים רוצים להיות "נורמליים", כמו כל עם אחר, והוא טוען שזהו רק ביטוי נוסף לאנטישמיות בגרמניה. אותה האנטישמיות שהרימה ראש בצרפת, בריטניה או שוודיה - 70 שנה אחרי שחרור אושוויץ. רוב היהודים חושבים שדי מסוכן לחיות באירופה (על פי דו"ח האנטישמיות של ממשלת ישראל) וההרגשה שלהם לא מנותקת מהמציאות. דוגמא קטנה - בשנת 2014 התרחשו בצרפת 1,000 תקריות אנטישמיות. הפיגוע בסופר כשר שייך כבר לסטטיסטיקה של 2015.

באופן תיאורטי, כל ניצולי השואה אמורים לרצות לחיות בישראל. לא המלצתי על כך לאמא שלי ולא רק בגלל פיגועי הטרור או מלחמה קטנה או גדולה כל כמה שנים. לא המלצתי לה לעבור לכאן לא בגלל סיבות אידאולוגיות אלא בגלל סיבות מעשיות לחלוטין. בישראל חיים היום 190 אלף ניצולי שואה, מהם 50 אלף מתחת לקו העוני. אלפים תלויים בסוף חייהם בעמותות שלא מקבלות תקציב מהמדינה ואת קולם שומעים רק בימי השואה. ייתכן שאמא שלי לא הייתה שייכת לקטגוריה הזו, אבל לפחות בגרמניה, היא לא צריכה לבקש נדבות.