8 שנים להתנתקות: הגעגועים לבית שהיה

איני יודעת מדוע, אך ככל שזמן הכניסה למשכן החדש קרב והבנייה מתקדמת אני מרגישה שאני דווקא פוסעת אחורה במרחב הזמן. כאבי הגירוש צפים ומציפים את כל ישותי. מזל חינה עוברת לבית חדש ביישוב קבע, אבל לא מצליחה להתנתק מהגעגוע לבית בנווה דקלים – גם שמונה שנים אחרי

מזל חינה (משפחת חינה)

שמונה שנים אחרי הגירוש והעקירה מגוש קטיף אני זוכה סוף סוף, בעזרת השם, להיכנס לבית הקבע שלנו ביישוב "בני דקלים". שמונה שנים של חוסר יציבות, זמניות נוראית ומגורים בקרווילה, במקום שאינו שלי, במקום שאיני מעוניינת להיות בו.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

זמן רב ייחלתי והתפללתי להגיע לרגע שבו תסתיים בניית הבית ואוכל לחוש, שהנה אני נמצאת בבית שלי, בבית שאוכל לטפל, להשקיע, לטפח ולאפשר תחושת איזון ויציבות לילדיי, שגדלו וגדלים בעולם של חורבן וחוסר הבסיס לקיום אנושי.

איני יודעת מדוע, אך ככל שזמן הכניסה למשכן החדש קרב והבנייה מתקדמת אני מרגישה שאני דווקא פוסעת אחורה במרחב הזמן. כאב הגירוש והגעגועים צפים ומציפים את כל ישותי. אני אכן בונה בית, אך זה לא הבית. המפגשים עם אנשי הגוש מרגשים ומחזקים כאילו נפרדנו רק אתמול, הרצון לחזור למה שהיה מתעצם ורגשות מעורבים מתרוצצים בתוכי. מצד אחד רצון עז לסיים כבר את הפרק הזה, ומאידך אני מבינה ששום דבר לא ימלא את החיסרון של מה שהיה.

אנחנו נמשיך לרצות, לשאוף, להתגעגע ולא לוותר על הרצון לחזור הביתה, לבית שלנו, הבית שהיה בתפילה שייבנה שוב מהר מהר. הבית בנווה דקלים שבגוש קטיף.