פרשת שלח: הקשר בין המרגלים בתנ"ך לפוליטיקאים של היום

בפרשת השבוע המרגלים חוזרים מהארץ המובטחת עם בשורות קשות, מייאשים את העם ונענשים על הוצאת דיבה. הסיבה אינה עובדות לא נכונות, אלא המוסיקה שהביאו - נטולת התקווה. היום כשנבחרי הציבור עומדים מול העם חובתם לא רק לספר את האמת אלא גם לא לשכוח כי מה שהעם זקוק לו הוא תקווה. על הקשר בין פרשת השבוע לאקטואליה

מחר בבתי הכנסת ייקראו את פרשת שלח (לך), שבמרכזה פרשת המרגלים. אלוקים מציע למשה לשלוח אנשים, מתוך העם, איש אחד למטה אבותיו. כלומר נציג מכל שבט, 12 שליחים בסך הכל. שולח אותם משה לבחון מקרוב שורה של פרמטרים, על טיב הארץ, יושביה, הסכנות שבה, צורת הבנייה. ומבקש מהם להביא איתם גם טעימות מפירות הארץ.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של עפר חדד

המשך הסיפור מוכר. המרגלים חוזרים ומספרים כי אכן מדובר בארץ משובחת מאוד אבל מוסיפים כוכביות ואותיות לא קטנות בכלל בסוף הדוח שלהם, בעיקר בנוגע לחוסנם של העמים היושבים בה, ומוסיפים פרשנות - בני ישראל לא יוכלו לכבוש אותה.

רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה, משדרים מסר שונה, אופטימי הקורא לעם להיכנס אל הארץ המובטחת ולכבוש אותה. העם, עם של עבדים במהותו, מפוחד ונמנע, בוחר ללכת עם חוות הדעת הראשונה, מתחיל להתלונן ומבקש לשוב מצרימה. נקודה שאולי ממחישה יותר מכל את ההבדל הגדול בין עבד לבן חורין. החופש לחלום. האומץ ללכת עם הסיכוי - להתקדם, במקום לסגת אחורנית.

אלוקים כועס. השליחים מוציאי דיבת הארץ מוצאים את מותם. כלב ויהושע נשארים בחיים. העם, שרק לפני זמן קצר ראה את אלהיו עין בעין, מעמד הר סיני, קריעת ים סוף ומה לא, ובוחר בפחד ולא בתקווה, כמעט נענש גם כן בעונש דומה. בתום הסדר טיעון בהובלת פרקליטם של ישראל, משה רבינו, סוגרים הצדדים על עונש מתון יותר, ארבעים שנה של טרקים במדבר. כלומר למעשה, כל העם החי בנקודת הזמן הזו לא ייזכה להיכנס אל הארץ, אלא רק דור ההמשך שלו, הבנים, שכבר ייוולדו לחיים נסיים במדבר, שבהם משום מקום, בין חול וחול, מגיעים אוכל ומים, ושירותי כביסה ומיזוג ומה לא.

אז והיום: מוסיקה של ייאוש

אז והיום? על פניו אין ממש. לארץ המובטחת עם ישראל הגיע, על קצת יותר משניים עשר פלגיו ומפלגותיו. הוא חזק. אפילו מייצא לעמי העולם מפירותיו. אבל לא בטוח, או אולי בטוח שלא, כל העם היושב בארץ או מחוצה לה, רואה בה עדיין את הארץ המובטחת.

המרגלים, נציגי השבטים, נשלחו בכוונה כנציגות פרטנית של כל מגזר בעם. כדי שיוכלו לספר לאנשים שמתוכם הם יצאו ואת שפתם הם מדברים, את מה שראו. את מה שהיו רוצים האנשים ששלחו אותם לדעת באמת. כי הם מכירים אותם. הם ורק הם יודעים איך לדבר אליהם, לא משנה איזה מסר רוצים להעביר. הסעיף שבגינו הורשעו המרגלים היה הוצאת דיבת הארץ, זאת למרות שעל פי רוב הפרשנים, מרבית העובדות שהם הציגו היו עובדות אמיתיות.

כך שלמעשה, כל מה שנשאר מחטאם של המרגלים היא המוסיקה של הדברים. המרגלים פשוט ייאשו את העם כשאמרו - אין סיכוי לנצח. משה אמר לעם עוד לפני צאת המרגלים, שהערים בצורות, ושהיושבים בהם גדולים ועצומים, אבל הוא הצמיד לכך הבטחה - אתם תצלחו את זה. באו במרגלים וקבעו, כי בניגוד למה שהובטח לעם, "לא נוכל לעלות".
.
כמו אז גם היום, עם ישראל נותר עם שבטי, ואולי זה לא בהכרח רע. הארץ המובטחת מיושבת ברובה על ידי העם, אבל הייאוש הוא עדיין מנת חלקו של חלק ניכר מהשיח הציבורי.

צרות בארץ המובטחת

השבוע נראה היה שהצרות מחוץ, רבות ומוחשיות ככל שתהיינה, לא נופלות מאלה שבבית. חלקן אכן בעיות אמיתיות. גם בתוך הארץ המובטחת ישנן עדיין ערים בצורות, וענקי אדם מול בני אנוש פשוטים, ואיומים כלכליים רובצים לפתחו משקהּ.

נשיאי העם, שחלקם נשלחו לתור במזנון הכנסת, אכן צריכים לעשות הכל כדי לפתור לנסות לפתור לפחות חלק מבעיותיה של הארץ הזו. אין בעיה, שיגידו את האמת, על הבעיות, על האנשים, על המחיר שעשוי להיות בדרך לפתרונן. אבל כמו אז גם היום, נדרשים הנבחרים, לא להתבלבל כשהם מספרים לבוחריהם את האמת, ובעיקר לא לשכוח שמה שהעם זקוק לו יותר מכל, בדרך לכל תהליך, הוא תקווה ולא ייאוש.