געגועיי ליום העצמאות בסיקסטיז

האורות בגרנלדות הצבעוניות, הצפת האקורדיונים הצורמת, ריקודי העם עם אנשים שלא הכרת, ומוכרי פטישים ופלאפלים שדופקים קופה. אילן לוקאץ' חוזר אל ימי העצמאות של שנות השישים, שהם גם ימי הולדתו, בגעגוע

אילן לוקאץ'. "מעגלים ענקיים של זרים" (חדשות 2)

זה יום ההולדת שלי. כלומר, טכנית נולדתי יומיים לפני יום העצמאות ה-14, ב-ג' אייר של שנת 1962, אבל מטעמי נוחות ההורים שלי הזיזו רטרואקטיבית את יום ההולדת שלי ליום העצמאות, וככה זה נשאר. בכל מקרה, על אף חוסר ההערכה שאני חש ללוח העברי שמזייף כל שנה בשבוע שלם בגלל שהוא מבוסס בטעות היסטורית על הירח, פעם בשנה אני מסתנכרן דווקא לפיו. כילד זה היה כמובן אירוע משמח, אבל כשהייתי ילד, עוד היו תולים במרפסת שרשרת דגלים משולשים עם תמונות אלופי המטכ"ל וסמלי חילות צה"ל, ויורדים בערב יום העצמאות להדר (זאת שכונה בחיפה), לרקוד ברחוב הרצל.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אילן לוקאץ'

בשש וחצי עוד היה שקט מול בית הקרנות, וכולם חיכו לצפירה שסימנה אז את המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות. וכשהצפירה נשמעה, נדלקו האורות בגרלנדות הצבעוניות, הרמקולים שנתלו על עמודי התאורה (רמקולי מתכת צורמניים שנראו כמו מגאפונים אפורים וגדולים) התחילו להשמיע שירים של ריקודי עם, עם הרבה יותר מדי אקורדיאונים מכפי שאוזן של ילד שכבר שמע ביטלס מסוגלת לשאת. ועשרות אלפים התחילו לרקוד במעגלים ענקיים והיכו בפטישי פלסטיק עם צפצפה אחד על ראשו של האחר.

יום העצמאות 2013 (רענן כהן)

כדי לנצל ביעילות את השטח, המעגלים היו קונצנטריים, מעגל אחד בתוך השני, ואנשים במעגלים נתנו יד לאנשים אחרים לצידם שהם לא מכירים, אבל את הריקודים כולם הכירו (כלומר כל המבוגרים). במות בידור עוד לא היו אז, ומוכרי הפטישים, כמו גם שורת הפלאפליות ברחוב החלוץ, דפקו אז קופה רצינית. אותי ההורים תמיד היו מציידים בהרבה כסף לבזבוז (שצריך לבטא במלעיל, ביז-בוז) כי זה היה יום ההולדת שלי. אף אחד לא חשש אז לשלוח ילד ביסודי לרחוב הרצל ההומה לבד ובלי סלולרי, להיפגש עם החברים שלו ולחזור הביתה באמצע הלילה בטרמפים. בחיפה היו פעם עוצרים טרמפים בתוך העיר. גם לילדים. זה היה אמצעי תחבורה לגיטימי, נפוץ ויעיל. יום העצמאות, שום דבר רע הרי לא יכול לקרות ביום העצמאות.

היום רחוב הרצל בחיפה נראה כמו בזאר, ורוב השלטים בו הם ברוסית, והפעם האחרונה שרקדו ברחובות הייתה בשנת 1984, כשמשה סלקטר נגח לשער של רמת-עמידר מקרן שהוגבהה מימין, ומכבי חיפה זכתה באליפות הראשונה שלה. מאז, כמעט שלושים שנה שאף אחד לא רוקד ברחובות אף פעם בשביל שום דבר. מה יש כבר לרקוד? גם הצפירה ההיא כבר איננה, זו שאחריה התפרצות מיידית של שמחה, ורגע לפניה היינו אמורים להיראות בפנים נפולים לזכר חללי צה"ל, שאז עדיין לא כללו את ההוא שנהרג ב-1870, ולא את נפגעי פעולות הטרור, ולא את הסוהרים ולא את הכבאים, אלא פשוט את חללי צה"ל, שרובם - בניגוד להיום - היו אז חללי מלחמות קונסנזואליות.

עכשיו, אולי דבר אחד נשאר מזה. האורות בפורד פוקוס שלי נכבים מעצמם. אתה יוצא מהאוטו, נועל אותו באמצעות השלט, וחצי דקה אחר כך האורות נכבים אוטומטית. בחצי הדקה הזאת תמיד יהיה מישהו זר שיגיד לי, היי, השארת את האורות. ואז אני נזכר בידיים השלובות של זרים גמורים מול בית הקרנות בסוף שנות השישים, בימי ההולדת.

יום העצמאות התשע"ג - סיקור מיוחד:

צפו: מטס חיל האוויר בשמי ישראל

חוגגים: קרוב למיליון מטיילים בדרכים

צפו: פרס, נתניהו, יעלון וגנץ "שרים עצמאות"

הנשיא פרס: "65 שנים של ניסים ללא הפסקה"

אובמה מברך את ישראל: "נעמוד לצידכם תמיד"

שני חתנים לחידון התנ"ך העולמי: ישראלי ואמריקני

גנץ בירך את המצטיינת הנכה: "מודה לך"

בגלל מזג האוויר: המטס בוטל בירושלים

כך התאמנו בחיל האוויר לקראת המטס

כחול-לבן בשחור-לבן: כך חגגנו פעם

הכירו: היחידות שקיבלו השנה עצמאות

טייסי חיל האוויר חושפים את הפעילות המבצעית הראשונה שלהם