דעה: המעבר הבלתי אפשרי מאבל לשמחה

זה מתחיל כבר מהבוקר, בדיוק בזמן קריאת הקדיש ליד הקבר. הודעות טקסט ושאלות: "אז מה עושים היום?" ו"אל תשכח להפשיר את הבשר". שמואל תמיר-שורקי, בן למשפחה שכולה, מתקשה להתמודד עם המעבר החד בין השכול לשמחה וקורא להקדים את יום הזיכרון ביממה - כדי שגם משפחות הנופלים יוכלו להשתתף בחגיגות מבלי לנשוך שפתיים

בין שכול לשמחה: מעבר חד מדי? (מאור רוזנשטיין)

בבוקר יום הזיכרון, לאחר הערב הקשה אתמול, נוסעת המשפחה השכולה למקום בו היא בוחרת לציין את היום (אי אפשר להספיק לפקוד גם את הקבר וגם את הבסיס ביום כה עמוס). נסיעה ארוכה, טקס, ישיבה בבית של סבתא ואופס, חייבים לצאת מוקדם כי סוגרים את הכבישים ומקימים את הבמות, וברמקולים כאילו אומרים: "אל תבאסו לנו את הכיף, היה לכם מספיק זמן לבכות".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

אם להיות מדויקים, אין מדובר במעבר חד, אלא בחפיפה של יום הזיכרון ושמחת העצמאות. ברשימת הסיסמאות המתנגדות להקדמה של יום הזיכרון נאמר רבות: "כל יום הוא יום זיכרון עבור המשפחות השכולות, והיום אינו עבורן".

נכון, כל יום הוא קשה ובכל יום אנו זוכרים. יחד עם זאת, ביום הזיכרון, אנו, המשפחות השכולות, נפגשות עם החברים, המדים, הסיפורים, השירים ברדיו והאווירה. כל אלו מעצימים את הכאב והזיכרון, והעוצמה אינה משתווה ליום אחר. היום הוא לכל הפחות גם עבור המשפחות השכולות. יום לאומי שהוא כל כך אישי.

החפיפה קיימת לא רק מהצהריים, אז אנו מבורכים בברכת "חג שמח", אלא עוד בטקס עצמו אנו מוצפים בהודעות טקסט: "אז מה עושים היום? לאן יוצאים? אל תשכח להפשיר את הבשר!" - רגע!! חכו דקה! בדיוק מקריאים על דוד, בדיוק אבא של מוטי קורא קדיש עבור אלה שדאגו שנוכל לדפוק פטישים.

בשנים האחרונות המצב לכאורה טוב יותר - אמי ויתרה על חגיגות ערב יום העצמאות. למה טוב יותר? משום שכשאני ואחיותיי היינו רכים בשנים, נאלצה אמי לנשוך את שפתיה ולצאת בכוח, כדי שילדיה לא יפספסו את הכיף עם חבריהם, כדי שגם הם יחוו את העצמאות עבורה אחיה נלחם ונפל.

נסו לשער בנפשכם איזו גבורת לב נדרשת מאחות שכולה שממוטטת פיזית ונפשית לצאת ולהשפריץ קצף, לאכול תירס חם וללבוש חג - כאילו גופה ורוחה נמצאים יחד עם כולם ברחוב הסואן. כאילו לא בכתה רק לפני שעה.

מגש הכסף שבזכותו אנו חוגגים

כולם מדברים על הסמליות שבשבוע הזה. אנו מתחילים עם יום השואה, עוברים ליום הזיכרון ומסיימים בחגיגות עצמאות (ששילמנו עליהן מחיר יקר - תרתי משמע). יום השואה? הוא שבוע קודם לכן! איך מצליחים לראות את הקשר? ואם כך, איך הטענה שהקדמה של יום אחד בלבד של יום הזיכרון תנתק את הקשר החשוב מתקבלת על הדעת?

החפיפה בימים מהווה זילות - לנופלים ולמשפחותיהם. מעבר לכך, היא פוגעת גם ביום העצמאות שאותו לא יכולים לחגוג כולם, ובמוסדות החינוך לא מציינים אותו מספיק. הרי זהו יום חופש ויום קודם צריך לדבר על יום הזיכרון (ללא המשפחות שיצאו לטקסים).

בהקדמת יום הזיכרון ביממה יוכלו במוסדות החינוך לדבר על הקשר האמיץ בין הימים, תוכלנה משפחות שכולות רבות לצאת ולחגוג בערב לאחר שנחו מן היום הקשה, ומעבר לכל - אנו ניתן את הכבוד הראוי לנופלים בכך שלא נכין חגיגות בזמן שעלינו לזכור. אז נוכל לצאת לחגיגות עם ההבנה העמוקה שהם מגש הכסף שבזכותו אנו חוגגים.

שמואל תמיר-שורקי הוא אחיינו של סגן דוד תמיר ז"ל שנפל כטייס בסיני ביולי 1971.