דם, עינויים וסוכנת חשאית

כמו המצוד אחר בן לאדן, גם הסרט המושקע ביותר שנעשה עליו מתחיל לאט - ומסתיים בדם ואש. קתרין ביגלו, במאית "כוננות עם שחר", מוציאה לאור את הנמסיס של בן-לאדן - הסוכנת החשאית שמפעל חייה היה למצוא אותו, ומטיחה בפנינו כמעט את כל האמת (קצת ספוילרים, אבל לא נורא, הרי את הסוף אתם יודעים)

כרזת הסרט "כוננות עם שחר" (יח"צ)

הרבה זבובים הייתי שמח להחליף על קירות לאורך 12 שנות מצוד אחרי אוסמה בן לאדן: בבית ההוא באבוטאבאד, חצי שעה אחרי חצות; ב'מפרץ הטורפים' (Predator Bay) - חדר המעקב האווירי במטה ה-CIA בלאנגלי, וירג'יניה; וכמובן בקומה שמתחת לבית הלבן, בפיסת הקיר מאחורי ג'ון ברנאן, היועץ למלחמה בטרור, למרות ששם לא באמת ראו בזמן אמת את מצלמות הקסדה של לוחמי צוות שש של אריות הים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

רשימת הקירות הזאת מצטמצמת קצת אחרי הצפייה ב'כוננות עם שחר': חדרי החקירות בבסיסים האמריקניים, אלה שהופיעו במפות כמו אלה שנחשבו 'אתרים שחורים' בכל מיני פינות בגלובוס, אירחו הרבה זבובים לצד הנחקרים, הנקשרים, המעונים הלא-קדושים ושלל אביזרים. קתרין ביגלו ומארק בול, הבמאית והתסריטאי, מעבירים את הצופה סדרת שבי מקוצרת אך מפורטת, והצופה נותר עם התהייה: שווה או לא שווה, מוסרי או לא מוסרי, עזר למצוא את בן לאדן או רק היקשה, ומה שבטוח - קל לצפייה זה לא.

קו מקביל של התעמקות בפרטים מחבר את "כוננות" עם אחד מיריביו הגדולים בקרב על לב האקדמיה והאוסקר - "לינקולן". מי שאינו חובב היסטוריה אמריקנית עשוי להתעייף מהוויכוח המפורט על השינויים בחוקה לביטול העבדות, באותה דרך שבה המצוד אחר בן לאדן עייף שורות ארוכות של סוכנים וחוקרים 150 שנה אחרי לינקולן. ומי שיצלח את החצי הראשון יקבל בונוס שהוגדר מראש: לינקולן יצליח במשימה (אבל יירצח), הסוכנת הג'ינג'ית 'מאיה' תמצא את בן לאדן (וגם הוא יירצח).

גישה חסרת תקדים למידע סודי 

עבודת המודיעין האנושי, על כל השלכותיה ומחיריה, תחבר באורח פלא את הסיגינט ואת הוויזינט - מודיעין האותות עם מודיעין החוזי - ועדיין יהיה מי שיאמין עד הרגע האחרון שבבית ההוא נמצא בן לאדן "רק בסבירות של שישים אחוז". גדולתו של המצביא או הקברניט תתגלה בנכונותו להכריע בעד מבצע קרקעי, וסיכון חיי אדם, במקום לוותר או סתם להפציץ מהאוויר (ולהישאר בלי גופה ובלי הוכחה).

קתרין ביגלו אינה מועמדת לאוסקר על הסרט בקטגוריית הבמאית. ואכן, אין הברקות בימוי בסרט - שנצפה יותר כדוקו מדרמה. ועדיין, אחרי "מטען הכאב" ו"כוננות עם שחר", היא ראויה כנראה לפרס הבמאית הטובה ביותר בקטגוריית מלחמות ופיצוצים, שלא לומר - הבמאים אוכלי החול והאבק בסטים מדבריים. בסצנה שבה מאיה מתבוננת מהצד בלוחמים, ממתינים לאור הירוק לפעולה, חשבתי על ביגלו - בראש האופרציה הקולנועית, וסביבה מופעי גבריות צבאיים לפי הספר. כוננות עם שחר הוא ללא ספק גם הישג לנשים הלא נראות, שמאחורי המצלמה, בקולנוע.

ביגלו והתסריטאי מארק בול, וזה כבר דווח בהרחבה, קיבלו גישה חסרת תקדים למידע שבדרך כלל נשאר סודי. חברי קונגרס רפובליקנים עטו בשמחה על הדיווח, ותקפו את הממשל הדמוקרטי על שבלהיטותו לפאר את ההישג 'הוריד יותר מדי את מעטה הסודיות'. שטויות. כל מה שאנחנו רואים מחבר היטב דיווחים, רשמים, ועדויות שאנחנו שומעים כבר שנים, גם על חדרי החקירות וגם על פרטי המבצע.

מצניע שימוש במל"טים בפקיסטן 

ה'ליברלים' מאידך טוענים שיש להחרים את הסרט משום שהוא 'נותן הכשר מוסרי לעינויים', וגם זאת טענה נלעגת - ביגלו עצמה הדגישה שהיא מתנגדת נחרצת לשיטות החקירה הללו, שנאסרו בהוראת הנשיא אובמה, ולכל היותר הצטיינה בהמחשה חזותית יבשה (יותר נכון - רטובה) שלהם. לתקוף אותה על זה, זה כמו לתקוף את סטיבן שפילברג על שבסרטיו הראה כמה מצדדיה של העבדות. זה מה שעשו אז - זה לא אומר שאתה מאדיר את זה או תומך בזה.

בכמה מקרים חורג הסרט מהקו הנאמן למציאות ומשמיט אירועים - אם כדי להגן ואם כדי להדוף ביקורת. למשל, האימון הרטוב של צוות אריות הים על מודל בגודל אמיתי של בית בן-לאדן, במעמד הרמטכ"ל האמריקני ובכירים אחרים, נעלם מהסרט. אולי בגלל שביגלו ובול זכו לביקור VIP באותו מודל אי-שם בארצות הברית. במקום אחר, המעקב מן המל"טים אחרי מכוניתו של הבלדר - מרגע שהתבצע הצימוד בין הרכב לבין הטלפון הנייד שבו השתמש הבלדר שנוהג בו - מוחלף בסרט במעקב קרקעי מייגע ומסוכן. אני מאמין שהשימוש במל"טים בשמי פקיסטן, סמרטוט אדום בעיני ממשלת איסלאמבאד, הוצנע וטושטש בכוונה.

במקום שלישי - רגע אחרי החיסול - הנשים שבחדר של אוסמה ניסו להטעות את הלוחמים באשר לזהותו של האיש הגבוה והמזוקן המוטל מת על הרצפה, ורק ילדה אחת אמרה להם את האמת. בסרט, לעומת זאת, הילדה אינה מסגירה את שמו - ולו בגלל שבמציאות, על פי הדיווחים, נותרה עם שאר הילדים על אדמת פקיסטן ולא נלקחה שבי במסוק עם הלוחמים. ובדרך הביתה - הלוחמים סיפרו כי נאלצו לשבת על השק ובו הגופה מפאת חוסר מקום (שהרי מסוק אחד התרסק בחצר הבית, ויש להטיס את הגופה הכי מהר החוצה עד שיבוא מסוק החילוץ); בסרט, הגופה מונחת אחר כבוד והלוחמים סביבה. אחר כבוד, כפי שנהגו בה גם כעבור שש שעות על סיפון נושאת המטוסים, בטרם הושלכה לים.

דיוקן החיסול המדויק והמפורט ביותר

הסוכנת מאיה בסצינה מתוך הסרט (יח"צ)
ולמרות כל אלה, אחרי שורה של סרטי דוקו שתיעדו את המבצע, זה המדויק והמפורט שבהם, וכשיעור היסטוריה הוא מצוין. בכל זאת, בן-לאדן נפקד-נוכח בחיינו ותמיד רצינו לדעת מה קורה איתו. בכל מה שקשור לבית, סצנות החיסול מייצגות אחד לאחד את מה שסיפרו הלוחמים: חאלד, האח, אכן הציץ מהמדרגות כש"מארק" הלוחם קרא בשמו, ונורה במקום. מצחיק, אבל נכון; כך העיד הלוחם. אוסמה בן-לאדן נורה במעלה המדרגות ברגע שזוהתה תנועה בכניסה לחדרו, ונורה שוב כשפרפר למוות על הרצפה כעבור מספר שניות. הקלצ'ניקוב היה על הקיר, במרחק נגיעה, אבל לא בידיו של מנהיג אל-קעידה. מי שרוצה לראות בזה חיסול של אדם לא-חמוש, שיבושם לו.

ביגלו ובול פגשו לשיחת רקע גם את מאיה, הסוכנת המיוסרת והמייסרת. לאחרונה דווח שהממונים דילגו עליה בסבב הקידום ב-CIA, וכך נמנעה ממנה גם תוספת במשכורת. מרובעים שם ב-CIA. מיה הסתפקה במדליה מכובדת ובבונוס כספי, וטרחה לשלוח מייל מזלזל לעמיתיה שזכו לתעודות הוקרה. להאמין או לא? ממילא כל אלה "חדשות", ובסרט עלינו להסתפק בשוט-סיום שספק אם התרחש במציאות .

כל השאר, אווירה. ליאון פאנטה, ראש ה-CIA, יורד לאכול צהריים בקפיטריה של העובדים כדי לתהות על קנקנה של מאיה. מאד לא הגיוני, בארגון כמו סוכנות הביון המרכזית. מצד שני, פאנטה שבעולם האמיתי בילה מאות שעות בשיחות אישיות עם אהוד ברק בניסיון לחצוב מחילות לליבם של מקבלי ההחלטות הישראלים בעניין האירני, וגם זה לא היה הגיוני (ומן הסתם לא כיף גדול - לפאנטה בעולם האמיתי). במחנה באפגניסטן לוקחים לחוקר הראשי את קופי המחמד שגידל בכלוב. הגיוני? אולי היו אלה נחשי מחמד. ואולי גם וגם - בין השנים 2001-2011 עברו שם מאות חוקרי CIA, איש איש ושריטתו, איש איש וחיות המחמד המדבריות שלו.

האם הסוכנת הייתה בעצם גבר?

ורגע השיא לכל חובב קונספירציה - המסוקים החמקניים, ששרידי אחד מהם נלקחו בידי הפקיסטנים בשטח (תשורה נאה לסינים או לרוסים), יצאו לדרך מ"אזור 51" בנבאדה! רק גופות החייזרים בכספת חסרות, אבל כשחושבים על זה, שטח אימונים לחמקנים הגיוני הרבה יותר מבית קברות לחוצנים.

היריעה של ביגלו הייתה גדולה מאד, כגודל ערימת השחת שבה נברו החוקרים במשך עשור. ואחרי שנמצאה המחט, בכל זאת, שאלה עלילתית אחת נותרה חידה בעיניי: בתמונה המפורסמת של חדר המצב בזמן המבצע - תמונה אמיתית שלא מופיעה בסרט - מבצבצת רבע עניבה של אדם המכונה "ג'ון". לשאלות העיתונאים, הוא תואר כאיש-המפתח של המצוד ב-CIA, איש צללים שנותר מחוץ למסגרת.

הייתכן ש"ג'ון" הוא מאיה? הייתכן שהסוכנת ההו-כה-אסרטיבית הייתה במציאות בעצם גבר? מבצע טשטוש קולנועי ששלח שחקנית ג'ינג'ית לשטח האויב של הצופים? האם ביגלו, בעצם, משחקת עם ההיסטוריה לטובתנו או לטובתם? לזבובים שעל הקיר, במטה בלאנגלי, הפתרונים.