טור מיוחד: דני קושמרו על המשדר החגיגי לכבוד נחיתת ה"קולומביה" - ועל האסון בשידור חי

היום לפני עשר שנים התכונן דני קושמרו, אז מגיש צעיר בחדשות 2, למשדר המיוחד של נחיתת המעבורת "קולומביה" ובה האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון. נרגש, הוא עשה דרכו לאולפן עם אביו של רמון שהמתין יחד עם כל עם ישראל לשובו של בנו. ואז הכל התהפך. האב התבשר על מות בנו בשידור חי

זה קרה בדיוק היום לפני עשר שנים. הרגשתי שזכיתי בכבוד גדול. עיתונאי צעיר בערוץ 2, רק שנה וחצי בחברת החדשות, וכבר אחראי על הגשת השידור ההיסטורי שבו בפעם הראשונה ינחת מהחלל אסטרונאוט ישראלי.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

הימים שלפני כן היו ימי חג, בכל יום היו ידיעות ודיווחים על הקולומביה, תיעוד השיחה המשעשעת עם כדור הארץ וראש הממשלה שרון,
התמונות של האסטרונאוט שלנו מחייך כשהוא עושה סלטות נטולות משקל בחלל, הסיפורים על איזה שיר הוא ביקש לשמוע איתו שם למעלה, הדיווחים על ספר התנ"ך והדגל המקופל.

גאווה ישראלית במובן הכי בסיסי שלה.

דני קושמרו חוזר להתרסקות הקולומביה (חדשות 2)

שישה עשר יום אחרי שהמריאה היא הייתה אמורה לנחות. זה היה בצהריים, יום שבת יפה של אביב חורפי, נסעתי עם האב הגאה אליעזר וולפרמן במונית מבאר שבע למערכת בנווה אילן. בדרך דיברנו. הוא תיאר את הקשר החזק שיש ביניהם. סיפר שבצעירותו חלם להיות טייס. שאילן הגשים את החלום שלו. טייס קרב, אלוף משנה בחיל האוויר שהשתתף בתקיפות נועזות. ולא סתם טייס, אלא אסטרונאוט. היה נדמה לי שבכל הדרך הארוכה היה נסוך על פניו חיוך גדול של סיפוק. הרגשתי שותפות. אפילו, צריך להודות, קינאה מסוימת. באב ובבנו.

הגענו למערכת שליד ירושלים. ארבע אחרי הצהריים. השידור נפתח במילים חגיגיות, נרגשות.

השעון שמאחורי ערד ניר בקייפ קנברל מנה חמש עשרה דקות לנחיתה. "האם הכל הולך כמתוכנן?" אני שואל את ערד שאומר ש"את השעון שמאחורי אי אפשר לעצור". את האבא וולפרמן, מכל השאלות בעולם, אני שואל אם הוא "יותר מודאג או מתרגש?". עם מפקד חיל האוויר לשעבר בן אליהו אני בודק מדוע נחיתת מעבורת חלל מזכירה למעשה נחיתת אונס של מטוס רגיל.

בדיעבד כל מילה שנאמרה אז תקבל משמעות חדשה אחר כך.

השעון מאחורי ערד לא מפסיק לספור לאחור. שום דבר לא קורה. בשלב מסויים הוא מתאפס ומתחיל לספור קדימה. ואין שום נחיתה. זה מתחיל להריח לא טוב.

המילים קיבלו משמעות אחרת. ניר וקושמרו בש (חדשות 2)

ערד בפלורידה, ואני באולפן, שנינו מתחילים למשוך את המילים. בוררים אותן היטב. ההבדל ביני לערד הוא שלצידי יושב האבא של האסטרונאוט. "מתי דיברתם לאחרונה" אני שואל. וולפרמן עדיין מחוייך, כשלשנינו עדיין לא ברור שהשיחה שהוא מדבר עליה תהיה למעשה השיחה האחרונה שלו עם בנו.
בשלב מסויים אני מפסיק להתייחס לוולפרמן. הוא במרחק של פחות ממטר ממני, אבל אני כמעט מתעלם מקיומו. מה כבר אפשר לשאול אותו. לכולם ברור איך הוא מרגיש.

השידור הוא שידור חי. המיקרופון פתוח כל הזמן. אני מנצל את אחד הרגעים שבהם ערד מדבר, וכשהמצלמה לא עלי מסמן לבימאית נטלי "תוציאו אותו החוצה!". כמה רגעים אחר כך מגיע לוולפרמן חיים מנהל האולפן, מנתק אותו בשקט מהמיקרופון.

המבט שלי מופנה קדימה, למצלמה, אבל בזווית העין אני רואה את וולפרמן מתנגד, שואל "למה אתה מוציא אותי? אני רוצה לראות". "זה בסדר" אומר לו מנהל האולפן. יש טלוויזיה גם בחוץ. ביקשו שתצא.

אפילו לא הספקתי לומר לו שלום. ללחוץ את ידו. לומר תודה שבא. לנחם היה מוקדם מידי.

כשיצאתי מהשידור אליעזר כבר לא היה שם. מערכת החדשות, הריקה למדי בשבת אחרי הצהריים, התמלאה באנשים שהוזעקו מביתם.
השידור החגיגי התהפך לו, והפך לשידור אסוני. במתכונת פיגוע.

אצלי, כל המתח של השידור, התפוגג באחת. התיישבתי מותש על הכסא. מנסה לעכל את מה שקרה באולפן. אבא, אל מול פני האומה, כשמצלמות מכוונות עליו, רואה בשידור חי את מותו של בנו.

האב התבשר על מות בנו בשידור חי. וולפרמן (חדשות 2)

שבועות אחר כך נסעתי אליו לבית האבות שבו התגורר בעומר. באתי באיחור רב, להשתתף בצערו. לערוך את הפרידה שלא הספקתי לעשות בשידור. הבאתי עימי את בני בן הארבע וחצי אז שהתעניין איך קרה האסון, ו"איפה אילן עכשיו". השאלות הישירות של הילד והתשובות הכנות של האב ששמר על קור רוח ואצילות נפש הקלו על המבוכה בסיטואציה הקשה ההיא.

שלוש שנים אחר כך, בגיל 83, אליעזר נפטר.

הנסיעה ההיא ביחד עם האב, הקרבה והחום שנוצרו בינינו, וגם הקשר שלו ושל אילן לנגב שהיה גם ביתי, כל אלו גרמו לי להרגיש באופן מוזר, לחלק מהמשפחה. כאילו אליעזר הוא גם קצת סבא שלי.

שש שנים אחרי ההתרסקות, בספטמבר 2009, נהגתי עם המכונית בכביש החוף כשנתקבלה הידיעה על התרסקות מטוסו של אסף רמון. המוות שוב היכה במשפחה.

ירדתי עם המכונית מהכביש הראשי, נכנסתי לשביל עפר שקט בצל חורשה בצד הדרך. הדממתי את המנוע. מנסה להירגע.

עברו דקות ארוכות עד שהצלחתי לחזור ולנהוג.