טור: הכדור הוא עגול והתפוח הגדול

חגיגות השנה החדשה בטיימס סקוור מצליחות להתברג בכל שנה במהדורות החדשות כאחת החגיגות הגדולות ביותר בעולם כשהשעון מורה חצות. המוני החוגגים, שלטי הניאון, אווירת הקרנבל ויותר מכל - הכדור המואר שנופל מטה באופן מסורת קסמו לרועי וולף, יועץ הציר הכלכלי בוושינגטון שהחליט הפעם הוא לא לוותר. אז איך זה נראה משם?

דברים שרואים משם לא רואים מכאן. טיימס סק (חדשות 2)

התמונה המפורסמת ביותר בעולם ביום שאחרי ציון השנה האזרחית החדשה היא זו המנציחה את רגע נפילתו, בפעם המי יודע כמה, של אותו כדור האורות הנצחי בכיכר טיימס בניו-יורק.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

השנה, רגע לפני שאני חוזר סופית לארץ, החלטתי ללכת ולראות במו עיני מה הסיפור עם הכדור הזה שגורם לאנשים להיכנס בכל שנה לאקסטזה של מיליונים, כאילו היה בכלל כמוסת דקסדרין ללא מרשם. ההכנות לביקור בעיר התבררו כמעט מיד כמו עוד פרק של "אבודים": למצוא חדר במלון באזור ובמחיר סביר (יחסית לניו-יורק, כן?) היה בבחינת משימה בלתי אפשרית, ולא משנה כמה ביררתי וחיפשתי והתקשרתי.

בצר לי הגעתי למסקנה שעדיף לי לחפש משהו יותר רחוק ממרכז העניינים. חבר שהגיע מישראל לבקר אותי החליט לשכנע אותי להתרחק קצת יותר, העיקר להיות ליד תחנת סאבווי. ובכן, כך למעשה מצאנו את עצמנו מתארחים בגבעתיים של מנהטן, הלוא היא ברוקלין, בבית הארחה שנמצא ממש במקרה בצמוד למרכז חב"ד.

שם כבר חגגו את כניסת השנה החדשה אי שם בתשרי, אבל החלטתי שדבר לא יעמוד בדרכי ליעד. ממידע מודיעני שאספתי נאמר לי כי בשעה שש בערב נסגרים כל הרחובות המובילים אל כיכר טיימס והבנתי שאם אני רוצה להיות שותף לחגיגה הזו בעודי בחיים עלי להגיע לפני.

מיותר לציין שכאשר הגענו למקום הבלגן כבר חגג. עשרות אלפי אנשים נהרו למקום וכל פיסת מדרכה פנויה לדרוך עליה נראתה לפתע כמו המציאה הכי גדולה בBlack- Friday. ועוד משהו - קר בימים אלה בניו-יורק. קר מאוד. המעלות צנחו לאט לאט בצניחה שאף מפלגה לא תרצה לראות בסקרים, ובמקביל בדוכנים שהחלו לצוץ בקרנות רחוב, עלו מחירי הסווצ'רים באופן שלועג למושג 'הפקעת מחיר'.

לרגע נשכחו כל הבעיות הכלכליות, המיתון במשק האמריקני והאבטלה הגואה שמעסיקה את מהדורות החדשות. במהרה החלה שפת העוברים ושווים להשתנות והאנגלית פינתה את מקומה לבליל שפות מכל העולם. בין הגרמנית, הצרפתית ,הרוסית והיפנית נדמה היה לי שזיהיתי יידיש. דקה לחצות. הנה זה בא.

הכדור שנמצא במרומי הכיכר נראה די קטן משום מה. על זה כל הרעש? קר לי. בשלב הנשיקות של חצות לא הבנתי איך לאנשים לא קפאו השפתיים, או איך בכלל הדליקו את הזיקוקים.

ציפיתי לחוויה גדולה וכל מה שקיבלתי היה שש שעות המתנה בקור מקפיא ומשהו לספר לחבר'ה וזאת עוד מבלי לחשב את שמונה שעות הנסיעה שלי מוושינגטון הלוך חזור, לאותה "חופשה". כמו כל דבר בחיים, הגעתי למסקנה שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. אבל אל תדאגו לניו-יורק. גם בשנה הבאה ימלאו את הכיכר המוני אדם. הם יצעקו ויצחקו, יתלהבו מהזיקוקים והקונפטי ובעיקר יישאו עיניהם אל כדור האורות הצונח מטה.

אם לשפוט לפי כותרות העיתונים, כולי תקווה שהכדור הזה יהיה פה בשנה הבאה, כי באמריקה כמו באמריקה, למודת המשברים הפיננסיים, גם הכדור הנוצץ ביותר עלול להידרדר מאיזה מצוק פיסקאלי.