אסתי זקהיים יוצאת מהארון הפוליטי

אסתי זקהיים רגילה לגלם דמויות, להחליף טקסטים ותלבושות. אבל בחיים יש לה עמדה ברורה וקול אחד צלול. בטור לחדשות 2 באינטרנט מסבירה השחקנית את החלטתה להיות אמן שמזדהה פוליטית, ומדוע היא לא חוששת שהקהל שלה ישפוט אותה בגלל דעותיה

אסתי זקהיים (יח"צ)

הכי קל זה לא להזדהות פוליטית. לא להגיד מילה, לשמור על אובייקטיביות, לא לתפוס צד. שוק התרבות בישראל הוא גם ככה לא מאוד גדול, התפקידים מוגבלים, גם הקהל. מספיק לריב או להרגיז מעט כדי להפסיד הרבה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

אני מכירה את הגישה הזאת של לא להזדהות פוליטית. אני, אפילו, מכבדת אותה. אבל אני לא מסכימה לה. אני שחקנית, יוצרת, כותבת ומנחת קבוצות. אבל, קודם כל, אני חיה כאן. אני אזרחית המדינה.
אכפת לי. אכפת לי לא רק מעצמי אלא מעתידם של ילדי. אני רוצה שהם ימשיכו לחיות כאן ואכפת לי איך הם יחיו. באיזו אווירה, באיזו חברה, באילו תנאים.

ואני מאמינה, באמת ובתמים, שלאמן בחברה יש תפקיד. אמנות, יצירה, תרבות, כל אלו מבוססים על היכולת שלנו לתקשר עם בני אדם, לאהוב אותם, לחוש את המצוקה שלהם. אמנים מבטאים במילים, במוסיקה ובתנועה את מה שהחלש והאחר אינו מסוגל.

מדינה אחת שנותנת ומדינה אחת שלוקחת

אנחנו רק ממסגרים את החמלה האנושית, מעצבים אותה, נותנים לכל אחד אפשרות לראות אותה. להציב מראה. לתת ביטוי. לשאת על כתפינו את צער העולם. לא, זאת לא קלישאה, זאת האמת. זאת גם אחת הסיבות שאני לא רק משחקת אלא גם עובדת הרבה מאוד עם קבוצות של אנשים שזקוקים לתמיכה.

ולכן החלטתי להיות אמן שמזדהה. שאומר בקול את מה שהוא מרגיש אבל גם מחבר את התחושה והיצירה לפוליטיקה. זה לא שרציתי, אלה התנאים והמצב שדחפו אותי למקום הזה. הידיעה שאמנות יכולה לחדור ללב - אבל הפוליטיקה מייצרת מציאות.

אני מביטה על ישראל והרבה מאוד פעמים לבי נחמץ. יש כל כך הרבה ישראלים נהדרים וכל כך מעט מנהיגות. יש פה מדינה אחת שנותנת ומדינה אחת שלוקחת.

מי שלא תומך בזכויות אדם ואזרח, מי שרודף ארגוני זכויות אדם, מי שפוסל אנשים כי הם בני דת או לאום אחרים, מי שלא מוכן להכיר בזכותן של נשים על גופן ומי שלא מכבד את האחר והשונה הוא גזלן. ובני אדם חייבים להתייצב בגלוי ובאומץ נגד כל גזל. ואמנים צריכים לחוש את פגיעותו של הנגזל.

מחליפה דמויות, לא עמדות

כאשר המדובר באדם פרטי זה מאבק נקודתי. כאשר מדובר על המקום בו אתה חי זה מאבק ארוך טווח, לעיתים סיזיפי, אבל מחויב המציאות.

ואני מתייצבת. מזדהה, חותמת, מופיעה, לוקחת חלק. אני מסתכלת על חלק מחברי החוששים ובא לי לצעוק: מעולם, אבל מעולם, הקהל שלי לא שפט אותי בגלל דעותי ותפיסת עולמי.

אף צופה לא דרש את כספו בחזרה רק בגלל שאני מחתנת זוגות חד מיניים. אף מלהק לא שאל אותי למי אני מצביעה. אף קבוצה שהנחתי לא נעלמה רק מפני שאני מופיעה ברשימת מרצ. כשאתה טוב במה שאתה עושה ואתה שלם עם עצמך זה מה שאתה מקרין החוצה והקהל הוא לא טיפש.

אני רגילה לגלם דמויות. אני יודעת להחליף טקסטים ותפקידים ותלבושות ולהיות על הבמה כל מה שצריך. אבל בחיים יש לי עמדה ברורה וקול אחד צלול ואני משמיעה אותו. למעני. למען ילדיי.