דעה: מה השתנה מאז כ"ט בנובמבר 1947?

65 שנה אחרי החלטת האו"ם ואנחנו באותה פרשת הדרכים. מנהיגים בעולם הערבי שקוראים להשמיד את ישראל ואחרים שמנסים לשפר עמדות ולהחזיר את הגלגל אחורה. ההיסטוריון צ'לו רוזנברג חוזר אחורה אל תכנית החלוקה וסוקר את המחלוקות שרק התעצמו

דוד בן גוריון (AP)

65 שנה מאז אותה ההחלטה היסטורית של עצרת האו"ם בדבר חלוקתה של ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, אנו נמצאים עדיין בעיצומה של מלחמת הישרדות, מחלוקות קשות, פנים ישראלית, ישראלית-ערבית ובינלאומית. מניה וביה, לא יבשה הדיו על החלטת עצרת האו"ם והארץ סערה, החרבות הוצאו מנדנן, ותוהו השתרר בכל הארץ.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

מלחמת העצמאות, הנוראה שבכל מלחמות ישראל אשר גבתה 6,000 קורבנות יהודים, המחישה עד כמה החלטה מדינית יכולה להיות הרת אסון. ומה בסך הכול ביקשה ההחלטה ההיסטורית? לכונן שתי מדינות לשני העמים.

יש ונדמה שאין אזרח ישראלי שאיננו מכיר את הביטוי הזה, הכה פשוט, אך המעורר פלצות בחוגים רבים בארץ ובעולם. ההנהגה היהודית של היישוב, לאחר מחלוקות קשות ביותר, הסכימה לתכנית החלוקה. ההנהגה הערבית, לאסונם של ערבי ישראל, דחתה את ההחלטה על הסף.

יש בהיסטוריה מידה רבה של תעתועים, איוולת וקוצר ראיה משווע. 65 שנה עברו ואנו נמצאים באותה פרשת דרכים: חלק מהנהגת הפלסטינים מנסה לשפר עמדות, להחזיר את ההיסטוריה לשנת 67' שעוד נחזור אליה, ויש חלק המנסה להחזיר את הגלגל אל אותה שנה גורלית, 1947. ויש חלק אחר מבקש את "נפשה של ישראל", קרי חיסולה. מלחמת עזה האחרונה המחישה עד כמה האחרונים מייחלים ליום זה.

את ההיסטוריה לא ניתן לסובב לאחור. בארץ ישראל קמה מדינה יהודית המהווה אות ומופת למדינות אחרות בעולם. רבים יאמרו, בצדק, שקרה כאן נס, פלא בלתי מוסבר, אך עדיין הארץ מדממת, תרתי משמע.

בנים בדרך אבות

מאז הקמת ועדת "אונסקופ", אותה ועדה מיוחדת של האו"ם שאמורה הייתה להמליץ על פתרון לבעיית ארץ ישראל, ועד החלטת העצרת של האו"ם בכ"ט בנובמבר, בתוך הנהגת היישוב והתנועה הציונית נערכו מאבקים בלתי פוסקים בדבר הפתרון המוסכם. לא ייפלא אף לא אחד אם נקבע שהסכמה מעין זו הייתה רחוקה מהמציאות.

העמדות הפוליטית, מחלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינה דו-לאומית, ועד מדינה יהודית משני בעברי הירדן, פילגו את היישוב כולו. המחלוקות בין הפלגים הפוליטיים היהודיים לגבי הטריטוריה והגבולות היו עקובות מדם. נוצרה אווירה של כמעט מלחמת אחים ביחס לפתרון הרצוי.

במבט רטרוספקטיבי על אותה תקופה, נוכל לקבוע בוודאות שהוויכוחים הפוליטיים אינם מביישים את האבות. למרות זאת, בישיבת הועד הפועל הציוני משנת 1947 שדנה בנושא החלוקה, הצעת דוח אונסקופ התקבל ברוב גדול. למרות זאת, גם המתנגדים לא פעלו בצורה בוטה נגד ההחלטה. זהו נושא מרתק שראוי להתייחסות מעמיקה, בזמן ובמקום אחר.

אם ננסה לרגע להפנות זרקור אל מנהיגות ישראל בשני העשורים האחרונים, כי אז נוכל לראות, אפילו בעין בלתי מזוינת, שעקרון החלוקה נותר בעינו עד היום. שאלת הגבולות, הטריטוריה וכד' עדיין מעסיקה את הציבוריות הישראלית. נכון הזמן והמקום, אפילו הטריטוריה שבמחלוקת, השתנו, אך הבעיה עדיין מסרבת לגווע.

היבט מעניין נוסף הוא ההיבט המדיני. חלק משמעותי של מדינות העולם אשר קיבלו פיק ברכיים למשמע האיומים של הערבים, ומתוך דאגה לגורל היהודים, כך לפחות לטענתם, הפעילו לחץ כבד על הנהגת היישוב לא להכריז על הקמת המדינה היהודית.

בין המדינות הללו לא נפקד מקומה של ארה"ב. הלחצים שלה היו כבדים ביותר. לבסוף, ארה"ב שוכנע לתמוך בהקמת המדינה, במיוחד לאחר שבריה"מ הכריזה על תמיכתה הגורפת ביהודים. האם מישהו מזהה דמיון בין אז לבין היום? יתכן בהחלט.

מאז 67' ועד היום כל המחלוקת לגבי גבולות הארץ התעצמו. השטחים שהועברו בעקבות המלחמה לשליטתה של ישראל פתחו שערי מחלוקות נוספים. לא רק גבולות, לא רק ציונות במובנה הפשטני ביותר, אלא משיחיות, ערגה רוחנית, כל אלה התווספו למניין הסיבות לפלגנות בתוך החברה הישראלית.

החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר הוגשמה בחלקה. רק היהודים הקימו מדינה, אך עקבות האיבה בין היהודים לבין הפלסטינים נותרו. המלחמות המשיכו לפקוד אותנו. הצער והיגון הם מנת חלקן של משפחות רבות. הפלגנות בשיא. ופתרון מוסכם אין.

הטרגדיה הגדולה היא שכולם יודעים שמה שנקבע בכ"ט בנובמבר כעיקרון, הוא הפיתרון. לדאבון הלב, ככל שמבינים יותר שכך יש לסיים את הסכסוך, כך התחושה שמדי יום מתרחקים ממנו יותר ויותר.

ד"ר צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה ביטחון לאומי