שתי חזיתות - על סף התלקחות

לראשונה מאז מלחמת יום כיפור צה"ל מוצא עצמו יורה אש לעבר כוחות סוריים בגולן. למה שם יש לצבא חופש פעולה ובעזה הוא מוגבל? ניר דבורי על מחיר הקיפאון המדיני, שמקשה להשיג תמיכה בינלאומית לפעולה רחבה בעזה, ועל הבעייתיות של מבצע ערב בחירות

ושוב - שתי חזיתות. ניר דבורי (חדשות 2)

עכשיו כבר מדובר בשתי חזיתות: החזית הדרומית המוכרת כל כך - עזה, והשנייה הצפונית - סוריה. צה"ל לא יודע להתמודד עם שתי גזרות, כי פתאום בכל זירה יכולה חבית חומר נפץ להתלקח ולאף אחד אין באמת מושג לאן כל זה יכול להידרדר.

הצטרפו לדף הפייסבוק של ניר דבורי

אתמול לראשונה מזה 39 שנים ירה צה"ל אש ארטילרית לעבר כוחות סוריים ברמת הגולן. זה לא דבר של מה בכך, לירות טיל מדויק על סוללת מרגמות של צבא סוריה. ישראל שולחת כאן מסר ברור לאסד לבל יישנו מקרים כמו אלה שראינו בשבועות האחרונים - פגזי מרגמה שנחתו בשטח ישראל ורק במזל לא גרמו לנפגעים.

שר הביטחון הנחה, והרמטכ"ל הורה לכוחות בשטח להשיב באש אם יישנה הירי לצד הישראלי, אפילו שמדובר בזליגה, מדינה ריבונית אינה יכולה להרשות לעצמה הפרות חוזרות כאלה. פתאום הגבול הסורי מתחמם. ישראל מחליטה להגיב , גם כי חייבים לשים גבול, אבל גם כי ההערכה שהסורים לא יגיבו ולא ידרדרו את המצב הרגיש גם כך, הם עסוקים בבעיות פנים ויחששו כך נראה לפתוח חזית מול ישראל.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת  

למה בגולן כן ובעזה לא?

אז אם בגולן הצמרת המדינית והביטחונית לא חוששת לפעול, מדוע בעזה - החזית הנוספת - המצב שונה כל כך? למעלה ממאה רקטות ביומיים, עם נפגעים, נזק לרכוש ועשרות אלפי אזרחיים השבויים כבני ערובה בידי חמאס. התחושה בקרב התושבים בדרום קשה, קשה מאוד, ובצדק. לא בטוח שברק ונתניהו מבינים עד כמה. אבל דווקא שם בזירה המוכרת ידיה של ישראל כבולות.

ערב הבחירות, ראש הממשלה מאבד אט אט את ההישג המשמעותי ביותר שכל כך אהב לנופף בו: השקט היחסי. זה נשחק והולך יחד עם ההרתעה הישראלית נגד חמאס. מצד אחד, רוצים להגיב, מצד שני אין פתרון קסם. אין מהלך אפקטיבי שניתן לשלוף ולשנות את המשוואה בדרום - את סבבי התגובה על תגובה שלא עוצרים את חמאס ומאפשרים לו לקבוע את הקצב מול ישראל.

ישראל מובלת ולא מובילה. ראש הממשלה ושר החוץ מנסים עכשיו לקושש תמיכה בינלאומית והבנה בעולם להרחבת התגובה הישראלית, אבל אין להם. הם מתחילים לשלם את מחיר הקיפאון המדיני שכפו על הפלסטינים. וגם, "כיפת ברזל" שמוכיחה עצמה פעם אחר פעם ומונעת נפגעים, אבל מצד שני בציניות של החיים - ו"ספירת הדם" - מקשה הכיפה להצדיק מבצע רחב.

האם אפשר להחזיר את ההרתעה?

האם יהיה לממשלה אומץ ללכת על גביית מחיר גבוהה מחמאס גם במחיר ימים של אש בדרום ונפגעים - כדי להשיב את ההרתעה? האם לא יואשמו מיד השרים בחרחור מלחמה כדי להשיג תוצאות בקלפי? כבר היינו באירוע דומה ערב הבחירות הקודמות כשאולמרט הוביל את ישראל למבצע "עופרת יצוקה". אבל אז, היו לישראל כל הצידוקים והתמיכה הבינלאומית. אולמרט הביא לכאן אז שורה ארוכה של מנהיגים אירופים שתמכו בגלוי בישראל.

היממה הקרובה תקבע לאן הולכים. האם ל"הודנה" - הפסקת אש לזמן מוגבל - או להחרפה ולסבב לחימה משמעותי יותר. כיצד יפעלו המצרים הפעם? באיזה צד הם במשוואה החדשה שנתפרת באזורנו? ובתווך צה"ל שחלוקת הקשב שלו נפרשת בין צפון ודרום, וזה עוד בלי שדיברנו כלל על חיזבאללה ואירן והאביב הגרעיני, שיגיע מיד אחרי החורף. גם לכך צריך להתכונן. אז שתי חזיתות כבר יש ועוד שתיים לפחות מחכות מעבר לפינה.