"ושוב אני קובר חבר"

רוכב האופנוע ומדריך הרכיבה אביקם גור, שנהרג אתמול עם אשתו ליאת בכביש 70, היה אחד מהרוכבים הטובים והמקצועיים בארץ. הוא נהג ללבוש ציוד מגן ולא סיכן את הרכבים האחרים על הכביש. תשתית לקויה וחוסר משווע במסלולי אופנועים הם אלה שגרמו לאובדן הקשה. דני קושמרו נפרד מעוד חבר לתחביב המסוכן

"היה אחד הטובים", אביקם גור המנוח (אתר "פול גז")

אביקם היה אחד הטובים, אולי הטוב מכולם. הוא היה רייסר בנשמה. כזה שמקפיד על חליפת עור מגנה, על צמיגים טריים, מאלו שמנסים להתמקצע כל הזמן.

הצטרפו לדף הפייסבוק של דני קושמרו

יש באופנוענות נישות רבות ובהן חרגולי השטח, אנשי ההארלי והקסטום, ואופנועי הספורט. למרות שמבחינת רוב הציבור כל הרוכבים הם "אופנוענים", במציאות אלו קבוצות שונות מאוד, מובחנות מאוד, כזו שבכל אחת מהן רוכבים בקצב שונה, באווירה אחרת. אביקם היה שייך לקבוצה האחרונה, המסוכנת מכולם, זו של רוכבי אופנועי ספורט חזקים, כלים, שצריך להודות, מתאימים יותר למסלול המרוצים מאשר לכביש הציבורי.

אביקם היה מכור. הוא אהב אופנועים, עבד בהם לפרנסתו ובילה עימם אחר כך, הם סבבו את כל שעות יומו. ומה יעשה איש כזה שלא יכול למשש את תחביבו, את הדבר המסוים הזה שנותן לו סיבה לחיות? הוא מנסה להיות הכי טוב שאפשר: אביקם נהג ללון במלון בים המלח כדי לרכוב בשעה מוקדמת, נקייה ממכוניות, בכביש סדום-ערד, הוא עבר קורסי רכיבה, העביר קורסי רכיבה, ניסה להשתפר כל הזמן, להיות מדויק, מרוכז, להפחית את מספר הטעויות שלו לאפס.

אבל זה לא הספיק. כי בישראל אין מסלול. אם היה כאן מסלול אביקם לא היה מת.

כי במסלול מרוצים נדיר שמשלמים בֶּחיים על טעות - שם אין משאית שתבוא ממול ואין כתמי שמן על האספלט, במסלול אם אתה מחליק אין גדר בטיחות שתחכה כדי להרוג אותך. והגדר הזו הרגה אותו.

אני יכול לשער את חלק מהטוקבקים שיהיו כאן למטה, אלו שיזעקו "הם משוגעים" וידרשו "להוריד אותם מהכביש", לכל אלו חשוב לומר - אביקם לא איים על חייכם, הוא עסק בתחביב שידע שיש בו סיכון בעיקר לעצמו, תחביב שהמדינה לא מאפשרת לו לבצע באופן בטוח. אסור להתבלבל, ברוב המכריע של ההרוגים והפצועים בקרב רוכבי הדו-גלגלי, נהגי המכוניות הם האשמים. בנוסף, אופנועים רגישים יותר לתשתית לקויה, לפסי מעבר חצייה לבנים באיכות ירודה שגורמים להחלקה בגשם, לסלילת רדיוס עיקול שמשתַנה תוך כדי השכבה, לגדר "בטיחות" רצחנית שמצילה נהגי מכוניות אבל הורגת, במקום, רוכבים כמו אביקם וליאת.

יש גדר שהמילה "בטיחות" הולמת אותה יותר, גדר סופגת אנרגיה שידידותית גם לרוכבי דו גלגלי, אבל תמיד אין תקציב בשבילה, אין שום עמותת לבטיחות בדרכים שתזעק את זעקת הרוכבים, משום שהם נמצאים בקצה שרשרת המזון התחבורתית, שנואים על רוב הציבור, "מתאבדים". אבל זו טעות.
כי אביקם לא רצה למות, הוא לא היה צריך למות. הוא חי את חייו בדרך שאהב, עסק בתחביב שמביא ריגוש ואושר גדול, אבל במדינה הלא נכונה.

אביקם, זו הייתה חוויה לרכוב איתך, להיות מאחוריך, על הזנב שלך, לסמוך על המיומנות שהבאת, לדעת שאתה תדע לקחת את הקו הנכון שעל האספלט, ואחר כך, בהפסקת הקפה שבאמצע, להבחין בצניעות ובענווה שלך.
עצוב שהלכת.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת