ים של דמעות בשתי עיניו

מי לא בכה אתמול? יפה דרעי, הבנות, מועצת החכמים, בני משפחת הרב יוסף, מוקירי זכרו של מרן; דרעי הסתגר, התבטא – לשם שינוי – בכתב בלבד, והביא את ש"ס לשיא חדש במשבר הפילוג. אסף יחזקאלי מנתח יממה דרמטית ומציע להסתכל קצת אחרת על עוד רגעי מפתח בהיסטוריה של יו"ר ש"ס

הרבנים במסע הרגלי אל בית דרעי

קר היה אתמול (שני) בירושלים בערב. ותיאר יפה כתבנו יאיר שרקי את הסיטואציה שבה נסחבים, אין דרך אחרת לתאר זאת, חברי מועצת חכמי התורה, בהם קשישים הנושקים לגבורות, אל ביתו של יו"ר ש"ס אריה דרעי. אני מודה, הדבר הראשון שעליו חשבתי הבוקר הוא שמא אחד מהם הצטנן חלילה במסע הרגלי הקצר אך הצונן אל דחיית ההתפטרות. בריאות מעל הכל, ולא בציניות. דא עקא, המסע הרגלי הסתיים מבלי שהיעד נמצא בביתו. על פי הדיווחים, מועצת החכמים מצאה את הגב' יפה דרעי ובנותיה ממררות בבכי בבית.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת
 
התחרות – מי רומס יותר את זכר מרן
 
דמעות היו גם המוטיב החוזר בצהרי היום, מעל קברו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. הלב יוצא אל עדינה בר-שלום. לא רק בגלל הרגע שבו נראתה בדעת מיעוט – לוחשת "בלי פוליטיקה" לאחיה, בעוד הם כאריות בסוגר מבקשים לשאוג. הלב יוצא אליה גם משום שאריה לא שלח לה עותק ממכתב ההתפטרות שלו – לה ולמועצת הנשים, שאיתן התחייב להתייעץ בכל נושא מהותי להנהגת התנועה.

אפשר שהרבנית בר-שלום מעדיפה שלא להיעלב בנקודה הזאת, אך יראו בנות ישראל ויחליטו אם הפכו לשותפות כפי שהבטיח להן היושב ראש. ת"ק פרסה רחוקים חיוכי הקידמה המחבקת מצד דרעי, לפני פחות משבועיים, מהשבר הגדול היום; ואפשר שהרבנית תפתיע ותספר יום אחד איך באמת נראה היום שלה אתמול.
 
בין אם ביכו בני משפחת יוסף את המעשה (פרסום הקלטת), ובין אם ביכו את התוצאה (מכה פוליטית לדרעי), או היכו על חטא (שצילמו כל דבר לאורך השנים), הדמעות משמשות לדבריהם תחליף לזעם על אלי ישי. בקשת הסליחה שלהם מזכירה לי – באספקטים מסויימים – את נחילי הדמעות שהצפון קוריאנים שופכים על האנדרטאות של קים האב וקים הסב. הם אינם אשמים בדבר – הם פשוט אינם מצוידים בכלים לתעל את הזעם על מנהיגם הנוכחי. אין להם כלים להתמודד עם ההשלכות של גילויים חדשים אודות חטאי מנהיגם, ובצר להם יבקשו מחילה ממי שכבר לא יכול למחול להם. 
 

מכבתו של אריה דרעי (חדשות 2)
 
 
גם אנו, החילונים, מוגבלים בכלינו. למשל, בבואנו לנתח את מכתב ההתפטרות הדרמטי. בדקות הראשונות לפרסומו אחזנו בו ברעד, מחשש לחרם ד'רבנו גרשום, אך מאחר שהנמענים למכתב ביקשו לתת לו פומבי, ודרעי הרי ביקש לשקף באמצעותו את סערת רגשותיו, יסכימו רבנן כי מותר לנו לקרוא בו. אך כאמור, יהיה זה פשטני משום שדרושים גרפולוג, פסיכולוג ויהיו שיאמרו גם מיסטיקן כדי לנתח כהלכה את כתב היד, את המילים החסרות שלא נאמרות, את הזווית שאליה מתכווצות האותיות לקראת הסוף – וגם, איננו מצויים בסוד שפת החכמים שניכר כי הכותב ביקש להעתיר על מכותביו.
 
מכתב ההתפטרות – כמו דף גמרא
 
כמו הרגע שבו הפסקתי לפחד מאריה דרעי והתחלתי לפחד ממנו עוד יותר, גם כאן עולה מבעד לדמעות השליטה המוחלטת – כרוצה לומר: אני, הקטן באדם, עפר לרגלי דעת תורה, מבקש להיפרד, רק אם אפשר – ש-X  יהיה היושב ראש החדש, ושהרב Y ימונה למועצת החכמים, וש-Z יחזור לרכז את הפעילות. מאי קא משמע לן - מה הדבר הזה מלמד אותנו? לא צריך להיות פסיכולוג כדי לאבחן דפוס פאסיב-אגרסיב בולט. 
 
אסף יחזקאלי (חדשות 2)

 
אני מקווה כי אשתו ובנותיו של היושב ראש הפסיקו לבכות לאחר שהלכה מועצת החכמים מצל קורתם ומצאה (טלפונית) את מושא חפצם. לאף ילד של אף פוליטיקאי לא מגיע לסבול בשל מעשי אביו, ואני משער שלא מעט פוליטיקאים מוצלחים בפוטנציה נמנעו מלטבול ידיהם בביצה בדיוק בגלל זה. ברם, מי שליטש את הקרדום וחפר בו כבגרזן פוליטי, היה בעלה של יפה ואבי הבנות: מי שהתייצב ב"פגוש את העיתונות" (לפני פרסום הקלטת) ודרש מאלי ישי להתייצב על קבר מרן ולהתנצל, בל יטען כי אחרים מנצלים את זכרו להון פוליטי. הקמפיין "אבא, מה עשו לך?" אמנם נולד אתמול בקרב אנשי דרעי, אבל הוא מטיח ביוצריו את האשמה באותה מידה כפי שהוא מאשים את ישי. וגם את זה לא ראו מי שבכו אתמול בבית העלמין בשכונת סנהדריה בירושלים. נדוש, אבל הפוסל במומו פוסל.
 
בראייה לאחור, מה היו אומרים רבין ושמיר?
 
התוספת שפרסם אמש עמית סגל – מרן מבהיר כי דרעי הוביל את התמיכה בהסכמי אוסלו – מכניסה בדלת האחורית את הגעגועים ליצחק רבין ז"ל: מה באמת חשב המבוגר האחראי בשנת 1992 על שותפו לקואליציה. אריה דרעי היה אז בן 33. האם האמין רבין שש"ס כולה מתונה אידאולוגית? האם הסתנוור מאורו הפוליטי של דרעי? האם איבחן כבר אז את ההבדל בין הפוליטיקאי למנהיג הרוחני, בין המוביל לבין המובל?

מבעד לתמונות הישנות של ממשלת רבין השניה, עולה גם אפשרות מודחקת: שאריה דרעי צבע את ש"ס בצבעי אוסלו רק כדי להחניף למנהיג, להגביר את עוצמתו הפוליטית בתוך הממלכה; לא רק כדי להגביר תורה בעם (כלומר, לתקצב את מעיין רשת החינוך החרדי), אלא פשוט יותר - להיאחז בשררה, ולעוף עם כיוון הרוח שהתרגשה על המדינה בשנת 1993.
 

 
דרמטית לא פחות היתה מעורבותו שנתיים קודם לכן: דרעי, שר הפנים הצעיר בממשלות ישראל, רק בן 31 וכבר שנתיים בתפקיד שר, בעת מלחמת המפרץ הראשונה. 1991, סקאדים – לא גראדים – נופלים במרכזי הערים, החשש מנשק כימי מוחשי ביותר. איך תגיב הממשלה?

אחרי המלחמה, קראתי בעיתון על הפוליטיקאי המבריק שפיקוח נפש הביאו בשבת אל ישיבת קבינט מכריעה, והוא בניתוח אנליטי סוחף את ישראל לעבר האופציה החכמה: השארת מערב עיראק לידי ציידי הסקאדים האמריקניים, ויתור מבורך על תקיפה שהיתה משפרת את האגו אך לא מנטרלת בפועל את איום הטילים. מצטער, היום התמונה ההגיונית יותר פשוטה: אני מדמיין את אותו שר צעיר בוחר באופציית ההימנעות (ממתקפה) רק כדי להחניף לראש הממשלה יצחק שמיר, שביכר, משיקוליו ומאישיותו, שלא לתקוף את סדאם חוסיין. הימנעות, שפירושה – אז - להישאר קרוב לשררה.
 
ומה יביא איתו היום הזה, ח' בטבת תשע"ה? אני עדיין חרד שמי מהצעירים שפרצו לאסיפת הבחירות של ישי, וכמעט ניתצו את דיוקן הרב יוסף (העיקר שלא יהיה בידי האויב), יחליטו בדלת אמותם ליטול חפץ ולהיפרע ממי שלכאורה פגע בהם. אם מישהו עוד מסוגל לתת שם הוראה, יואיל בטובו להגיד, לצעירים לפחות, להירגע.