טור מיוחד: מיומנו של צוללן

כשהיה רס"ל א' בתיכון הוא זומן לגיבוש צוללות ונחשף לעולם חדש ומלא מסתורין. לאחר סיבוב קצר בצוללת הוא הבין שהחלל הזעום הזה יהיה ביתו החדש. בטור מיוחד לחדשות 2 באינטרנט מספר רס"ל א' על הדרך ליחידה המסתורית, הקשיים, הגאווה והסיפוק מכל מבצע מוצלח – שחייב להישמר בסוד

המטרה: לא להיחשף. רס"ל א' (דו"צ)

אני רס"ל א' בן 23, משרת בשייטת הצוללות מזה 5 שנים, במהלכן ביצעתי מספר תפקידים ביניהם לוחם ומפקד בקורס צוללן. אך להגיע למקום בו אני נמצא היום, לא היה עניין של מה בכך.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

כשאני מסתכל אחורה, בתור תלמיד תיכון, היה לי ברור שאלך לשרת ביחידה קרבית. במהלך כתה י"א הגעתי ללשכת גיוס בדומה לשאר בני הנוער וזומנתי ליום סיירות. לאחר שעברתי אותו בהצלחה הגעתי למיון חובלים צוללן בביתן חיל הים ומשם יצאתי עם זימון לגיבוש הצוללות.

אז, עוד לא היו סאמרטפונים ולכן בדרכי הביתה באוטובוס כל שיכולתי לנסות ולדמיין הוא מהו בכלל הכלי המוזר הזה - מעט מאוד שמענו עליו שלא לדבר על אופיו המקצועי. עוד לפני שהספקתי להתחמק מחיבוק המזל טוב של אמי המאושרת, רצתי למחשב לנסות ולדלות קצת מידע על הצוללת. לדאבוני נחלתי אכזבה. פרט למעט מאוד מאמרים כללים, לא סופר כלום.

מסיים ויהי מה

לגיבוש הגעתי עם המון חששות שמא לא אצליח לעבור אותו, למרות שעדיין לא ידעתי לאן פניי מועדות, גברה בי תחושת הסקרנות ועם כל המסתורין האופף את היחידה הזו - החלטתי שאת הגיבוש אני מסיים ויהי מה, ומתחיל את מסלול הצוללן.

במהלך הגיבוש התוודעתי בפעם הראשונה לצוללת. לאחר סיבוב קצר בתוכה, הבנתי שגודלה הזעום יהווה את ביתי החדש. האנשים שהיו מסביבי - מפקדי הגיבוש, הלוחמים בצוללת בחטף, ובעיקר חברי לגיבוש שהיו סביבי רק הגבירו בי את המוטיבציה להמשיך בגיבוש ולסיימו. הם יהפכו למשפחה השנייה שלי.

לשמחתי עברתי את הגיבוש בהצלחה, אך זהו רק קצה הקרחון עד שתהיה לי הזכות לענוד על החזה את סיכת הצוללן. במהלך הטירונות הקצרה יחסית לקחו אותנו לסיור בכלי השיט השונים. כמובן שזה היה עולם חדש עבורי, כמי שבא ממשפחה חי"ר (אבא בסיירת צנחנים,בני דודי לוחמים במגלן ובנח"ל) וכירושלמי גאה, הייתי החלוץ הראשון במשפחה שבא במגע עם הים.

רעש הספינות והדיווחים בקשר הפנטו את כולנו. ולמרות זאת, כל שעניין אותי היה להגיע לרציף הצוללות, לראות שוב את כלי הלחימה הגדול ביותר שיש לצה"ל ולדמיין בעיני רוחי את עצמי על רחבת המסדרים.

בסיום הטירונות, כאשר ההורים עדיין המומים ושמחים לראות את ילדיהם לבושים לראשונה במדים לבנים לקחו אותנו הצידה שלושת מפקדינו העתידיים. עמדנו בשלשות ואף החייל הקרוב ביותר היה צריך להתאמץ במיוחד כדי לשמוע את הוראות המפקד. כראוי לצוללנים פה לא צועקים ולא מרימים את הקול. כך נוהגת הצוללת וכך גם האנשים אשר משרתים עליה: שקטים וחשאיים.

אין מקום למריבות

ביום ראשון כבר התחלנו את מסלול הצוללן. בהגיענו מהבית, לאחר טקס ההשבעה, חזרנו מבולבלים אך עם זאת שמחים לתחילת המסלול. ישר העמידו אותנו בשלשות, המפקדים הציגו את עצמם בשמם הפרטי ופרסו בפנינו את ציפיותיהם מהקורס. הדבר הראשון והחשוב מכל בו הם פתחו, היה נושא האמינות- הם הסבירו לנו שלהיות צוללן בראש ובראשונה זה להיות אמין שכן על כל טעות קטנה שאתה עושה בצוללת - ההשלכות יכולות להיות הרסניות.

הדבר השני היה ערך הרעות. לפני שבכלל נוכל להגיע לשרת בצוללת, אל לנו לשכוח כי אין שום דרך לצאת ממנה במהלך ההפלגה. אי אפשר לתפוס פינה ולהתבודד, לכל אשר תלך אתה תתקל באחד מאנשי הצוות ולכן עלינו להיות ערכיים וחברותיים אחד כלפי השני. אין אנו חיים בעולם אוטופי בו כולנו חברים, אך כולנו תלויים אחד בשני ולכן אין מקום למריבות.

כתלמיד מגמת קולנוע בתיכון הומני, הסיכוי שלי לעבור מבחנים בפיזיקה ולהבין חוקים פיזיקליים ומתמטיים היה אפסי לולא ישבו איתי חבריי בשבתות במקום לנוח - ולימדו אותי, חזרו איתי ודאגו שאצליח לעבור את הבחינות.

במסעות המפקדים לא התעניינו מי החייל החזק או המהיר ביותר, היה להם חשוב לבחון את העזרה שלנו אחד לשני - שאנחנו מתחלקים בנטל שווה בשווה, שהאחד עוזר לסחוב את חברו בעליות ובריצות ובעיקר, שכולם יסיימו את המסע בהצלחה, כקבוצה אחת.

כמובן שלו"ז קבוע לא היה לנו וכל השלב התרחש כמו חיי הצוללנים. בכל רגע עלול לצוץ נוהל קרב ולכן תמיד היינו עם יד על הדופק, תמיד ניסינו לדלות מידע מהסובב אותנו על העומד להתרחש. אם אחד המפקדים החזיק בידיו נעלי ספורט, מיד חשבנו שאולי בדקות הקרובות יקפיצו אותנו למד"ס.

אך הדבר שזכור לי מכל היה ההקפצה למסעות. "7 דקות מסע", שבע כסמל לשייטת 7. ההקפצה למסעות הפתיעה אותנו בדרכים שונות; יכלו לתפוס חייל בשירותים ולבשר לו את זה, או לכתוב במפתיע על הלוח. אף פעם אי אפשר להיות מוכן.

חיזוקים למעמקים

שירות חשאי, מאתגר ומספק (רויטרס)
היציאות הביתה היו מועטות ובשבתות לא היה לנו טלפון סלולרי, אך יכולנו להשתמש בטלפון ציבורי. וכך בכל שבת, כולנו הוצאנו את הטלכרדים שלנו לפי רשימה שמית, לא יותר מחצי שעה כל פעם, חלקנו את חוויותינו עם ההורים והחברה וקיבלנו חיזוקים לשבוע הבא. בעקבות הניתוק מהבית הפכנו כולנו לחברים קרובים, הכרנו לעומק את המשפחות של כולם, את שמות ההורים והאחים, את התחביבים אחד של השני ונהיינו צוות אחד. היה לנו רק אחד את השני.

בסוף המסע המסכם של השלב הבסיסי, שובצתי למגמת מכונה, וכעת היה עליי ללמוד את כלל מערכות המכונה בצוללת ברמה המורכבת ביותר, כיצד להפעילם ואף חשוב מכך, לדעת לטפל בתקלות אפשריות בלב ים.

העברתי לילות כימים וימים כשבועות בעודי חוקר כל צינור וצינור בצוללת, עוקב אחר הקווים, מנסה לשנן מספרים, לזכור ריחות של מכלולים ולזהות את תקינותם על פי הרעש שהם עושים. הבנתי שבידי אחריות גדולה- עליי להכיר את הצוללת על בוריה ולעלות על תקלות לפני שהן יתפתחו לתקלות הרות גורל. שמחתי על האפשרות שיש לי, לקבל אחריות כזו על הכתפיים.

בתום לימודים אינטנסיביים של חצי שנה, התחלנו להפליג בתור אנשי צוות במטרה להיות מוסמכים על התפקיד אליו יועדנו. זהו השלב המספק ביותר: לאחר אינספור שעות לימודים, חזרה על החומר והמון מבחנים סוף סוף הפלגנו בצוללת - הפעלנו אותה, השטנו אותה ושלטנו עליה.

בצוללת יש מנהג שכאשר מגיעים לעומק צלילה מרבי, מפקד הצוללת קורא לך למי"ק (מרכז ידיעות קרב) ומוזג לך "שמפניית מעמקים" - מי ים מעומק הצלילה. אני זוכר שהייתי בחדר המכונה, טיפלתי במערכות כאשר לפתע שמעתי את המספר האישי שלי בקשר והתבקשתי להגיע בזריזות למפקד. אגלי הזיעה שהיו על פניי התגברו ובדרכי אל המפקד, כבר התרוצצו בראשי תרחישים אפשריים מדוע קוראים לי. חיוך ענק התפרש על פניי כאשר פנה אליי המפקד עם כוס השמפניה ואמר שהוא מברך אותי על הצטרפותי למשפחת הצוללנים שהגיעו לעומק הצלילה המרבי.

בטקס סיום הצוללן חשתי גאווה שאין כמותה. בעת עמידתי על רחבת המסדרים לבוש במדים הלבנים ,התקרב אליי מפקד חיל הים, חשף על חזי את סיכת הצוללן לחץ את ידי ובירך אותי על הצטרפותי למשפחת הצוללנים.

אני לא יודע מה עשית במבצע האחרון

את שירותי הסדיר העברתי באח"י "תקומה" עם אנשים מדהימים, רק בצוללת אתה משרת עם בני גילך ועד אנשים בני 40 פלוס, כולם חברים, כולם עובדים יחד, כולם צוחקים יחד, כולם אחד. בצוללת, כאשר מגיע חייל צעיר הוא עוד לא מבין את הכוח וההשפעה שיש לו על הצוללת ורק כאשר הוא מתבגר הוא מתחיל להבין ולהעריך את המעמד הניתן לו.

המבצעים בצוללת היו הדבר שלשמו התגייסתי, אחרי הכול הצוללות היא היחידה המבצעית ביותר בשנים האחרונות וכמובן שהחשאית ביותר. המידור בשייטת הצוללות הוא מהגבוהים שיש ולכן גם חברי לקורס שסיים איתי את המסלול ושובץ בסיומו בצוללת אחרת, לא יידע מה עשיתי במבצע האחרון ולהפך.

כשאתה משרת בצוללות הסיפוק העיקרי מכל מבצע מגיע רק אחרי החזרה הביתה. אני יכול רק לתת לדמיון שלכם לנחש איפה היינו או מה עשינו, מה שבטוח - בזמן הזה היינו מרוכזים כולם במטרה לא להיחשף, להישאר שקטים וממוקדים, ורק כאשר ביצענו את המשימה בהצלחה וחזרנו לחוף, כולם הבינו פתאום את משמעות הפעולה שבצענו,

אחד הקשיים במבצעים היה הניתוק מהבית. כמובן שלא יכולתי להגיד מתי אני יוצא ויותר מזה, מתי אני חוזר, הייתי פשוט אומר שלא אהיה זמין כל כך בזמן הקרוב, והחיוך הקטן שלי הסגיר שאני הולך למשהו חשוב. אמא כמובן חיבקה, אבא תמיד מסר בהצלחה, והחברה מלאה אותי במכתבים ושוקולדים שלא אפסיק לחשוב עליה.

לאחר שירות ממושך כלוחם בצוללת נפלה בחלקי הזכות להפוך למפקד במסלול. פיקדתי על מגמת מכונה במשך חצי שנה ואחריה הפכתי להיות מפקד שלב ייעודי. לא יכולתי לבקש יותר מלהיות מפקד - לנסות להנחיל את הכבוד והערכים שנטעו בי מפקדי ולהיות אוזן קשבת במסלול האינטנסיבי הזה. הסיפוק העיקרי מפיקוד, הוא לעמוד עם הפקודים על רחבת המסדרים, לצפות בהם מקבלים את סיכת הצוללן, ולדעת שאני הייתי חלק בתהליך המדהים הזה.