שמחת תורה: חיבור בין חומר ורוח

מהות חג הסוכות ושמחת התורה היא שמחה טהורה: על החומר, על הרוח ובעיקר על השילוב. המחשבה הזו איננה מובנת מאליה כלל באופן בו התפתחה התרבות היהודית: אנו רגילים לתפוס את התרבות שלנו כתרבות שמתרכזת ברוח: ברכינה מעל הספרים, בשינון הלכות, בתפילה. אך בחג אנו מחויבים לקום מהכיסא, לסגור את הספר, לאחוז בו ולשמוח

פרשת השבוע (חדשות 2)

חג הסוכות נבדל משאר חגי המקרא בכך שיש בו ציווי מיוחד ושונה: לשמוח- "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ... בְּכָל-תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז).

סוכות הוא חג האסיף, ועל כן, טמונה בו שמחה גדולה על התנובה החקלאית שנאספת לאחר עמל רב, אשר משתלבת עם תחושת ההקלה לאחר ימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים. השמחה המתפרצת הזו ממשיכה מיד לאחר הסוכות בשמחת התורה: לצד האושר והשמחה על היבול החקלאי שנאסף, אנו קוצרים אף יבול רוחני ומתמלאים סיפוק מהלימוד, היצירה וחידושי התורה שצברנו במהלך השנה.

מהותם של חג הסוכות ושמחת התורה, אם כן, היא שמחה טהורה: הן על החומר, הן על הרוח ובעיקר על השילוב ביניהם. המחשבה הזו איננה מובנת מאליה כלל, בטח לא באופן בו התפתחה התרבות היהודית במרוצת השנים: אנו רגילים לתפוס את התרבות שלנו כתרבות שמתרכזת ברוח: ברכינה מעל הספרים, בשינון הלכות, בתפילה - עם הספר.

אך בחג הסוכות ובשמחת התורה אנו מחויבים לקום מהכיסא, לסגור את הספר, לאחוז בו באופן פיזי ולפזז איתו כמו ילדים; לאחוז בארבעת המינים ולהקיף את בימת בית הכנסת, ואף הישיבה בסוכה היא מצווה שמקוימת עם כל הגוף.

הקפות הבימה, זכר להקפות המזבח במקדש, מזכירות לנו את הנוסטלגיה בה מתארת המשנה את הריקודים בטקסי המים בחג הסוכות: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות, ואומרין לפניהם דברי שירות ותשבחות. והלויים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובכל כלי שיר" (מסכת סוכה). הרמב"ם מגדיל ומתאר: "ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין- כל אחד ואחד כמו שיודע..." (משנה תרה).

והגמרא מעידה על וירטואוזיות מרשימה שלא הייתה מביישת אף להטוטן מקצועי: "... רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה, היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו" (בבלי, סוכה). נשיא הסנהדרין כבד הראש עוזב את בית המדרש והולך למקדש על מנת לקיים את מצוות השמחה בכל רמ"ח איבריו.

החיבור, הבלתי ניתן לניתוק, בין החומר והרוח, בין הגשמיות והרוחניות, משתקף באופן ברור בקריאת התורה בשמחת תורה: אנו מסיימים את התורה עם מותו של משה: אפילו משה, איש הרוח שדיבר עם האלוהים פנים אל פנים- גם הוא עשוי בשר ודם, וגופו- שבא מן העפר- שב לעפר.

מיד לאחר מכן אנו פותחים מחדש את התורה בספר בראשית וקוראים את תיאור ההתחדשות האולטימטיבית- בריאת העולם: אלוהים, שאין לו גוף ולא דמות הגוף מממש את עצמו בחומר: בבריאה של שמיים, ארץ, צמחים, בעלי חיים ובני אדם.
לכן, לקראת שמחת תורה ובכל ימות השנה אני מזמינה אותנו לשמוח: לשמוח בכל הדרכים אשר ברשותנו: בלימוד ויצירה, במאכל ובמשתה בריקוד ובשיר וכמובן בחברותא ובצוותא. חג שמח!

ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי