ביקורת ספר: בזעיר אנפין - על תל אביב הקטנה של שנות ה-80

זה אמנם היה רק לפני שלושים שנה, אבל נראה כאילו עבר נצח. סיגל ריבה קראה את "בזעיר אנפין" של ירמי פינקוס, ועלו בה זכרונות מת"א שאמנם נראית גדולה אבל התנהלה ממש כמו קיבוץ: הרכילויות, הסודות הקטנים והתאים המשפחתיים שחייהם גלויים לכל

תל אביב הקטנה מתעוררת לחיים, "בזעיר אנפי (חדשות 2)

אם לספר יכול היה להיות ריח, ל"זעיר אנפין" של ירמי פינקוס (בהוצאת עם עובד) היה ריח של נפטלין מעורבב עם שאנל 5 וצימעס (תבשיל פולני של גזר מתוק ושזיפים).

סוף שנות השמונים של המאה הקודמת. נשמע מזמן, אבל בסך הכל חלפו שלושה עשורים. תל אביב של ירמי פינקוס מעולם לא נראתה גלותית יותר. עם בתי מסחר זעירים: צרכניה, פרפומריה ותמרוקיה, טרום עידן חנויות האקססוריז, הגאדג'טים והמינימרקט שפתוח כל הלילה (וגם - שומו שמיים - בשבת!)

כולם מכירים את כולם. התככים והסתודדויות והרכילויות. מי אמר מה למי, עם מי מסתובבת הבת של חיימקה ולאן נעלם הבעל של ציפקה כשזו נסעה לבקר את אחותה בבית ההבראה.

פינקוס מספר לנו את קורות בני משפחת שלוסמן - אבריימלה שלוסמן הבכור סוחר העתיקות הבוהמיין, הבנות - ציפי צינמן האופנאית שנשואה ליוסף החנווני העשיר ודבורה זלצמן שירשה יחד עם התמרוקייה המיושנת של אמה גם את אחותה הקטנה בלהה (שכבר כשהייתה פעוטה הבינו שמשהו לא בסדר איתה).

וכמו בכל משפחה גם כאן מסתעפים הסיפורים ומתפתלים בין דורות וצאצאים וסודות כמוסים. וכמו בכל משפחה יש את הדודה הזקנה שעושה צרות לכולם ואת הבת הסוררת שבעיקר עושה שערות לבנות להוריה.

ירמי פינקוס כותב בחסד. המילים שלו יוצרות צלילים וריחות וזיכרונות שאף פעם לא ידעתי שטמונים בזיכרוני. וכל כך נכנסתי לתוך הספר שבאחד המפגשים המשפחתיים שלו כבר רציתי לצאת החוצה כי נמאס לי מהקרובים הנודניקים!

אז אם לא יספיקו לכם הקרובים הפרטיים שלכם - עכשיו בסעודות החג, אתם מוזמנים להכיר את אלו של ירמי פינקוס. תאמינו לי, אחר כך - הפרטיים שלכם יראו הרבה יותר נחמדים...

הערות ותגובות אפשר לשלוח ל-sigal.riba@gmail.com