פרשת כי תבוא: בין מסורת וחידוש

יום הכיפורים הוא הזדמנות לבחון באיזה אופן רלוונטיים עבורנו מושגים כמו חשבון נפש, סליחה והתחדשות. הטקסים והטקסטים העתיקים עשויים להוות נקודת מוצא, אך לא בהכרח נקודת סיום. פרשת כי תבוא עוסקת בדיאלקטיקה הזו: בין עבר והווה, בין מסורת וחידוש – במהות העמוקה של התרבות היהודית

פרשת השבוע (חדשות 2)

חודש אלול כבר מזמן כאן ואיתו החגים הממשמשים ובאים ויום הכיפורים איתם. היחס ליום כיפור בחברה הישראלית הוא סוגיה מרתקת כיון שמגוון העמדות והתחושות כלפי יום זה הוא עצום.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

המסורת רואה ביום הכיפורים יום דין וקוראת לאדם להתרכז בימים הקודמים לו בפשפוש במעשים, מירוק הלב ובקשת סליחה מאלוהים ואדם. כך יגדיל האדם את סיכוייו להגיע אל רגע האמת מלא בזכויות ומועט בחובות ויוודא כי דינו ייחתם לחסד ולא חלילה לשבט.

תפיסה זו את יום הכיפורים טומנת בחובה אמונה בשכר ועונש. דוגמא לכך אנו רואים בפרשה שלנו: "וְהָיָה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו... וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ..."- וכאן מופיעה רשימה אטרקטיבית של מרכיבי השכר, כשביניהם, בין השאר: ברכה, שגשוג, פוריות וניצחון על האויבים. לעומת זאת: "וְהָיָה אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ.... וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ..."- וכאן מופיעה רשימה אטרקטיבית פחות הכוללת בצורת, שכול, מחלות, תבוסה במלחמות ועוד. המוטיבציה הברורה בטקסט לקיום המצוות או לתיקון מוסרי הוא פחד מהעונש ותקווה לתגמול הולם.

מה, אם כן, יעשה אדם שאינו מזדהה עם התפיסה של שכר ועונש הניתנים מידי סמכות חיצונית כתגובה למעשים? האם כדאי לו לפטור עצמו ממתן משמעות אישית לימי אלול הפוקדים אותנו ולחגים הבאים אחריהם? האם המשמעות של אי אמונה בשכר ועונש תסתכם בהכרח בהצטיידות באוסף סרטים לקראת יום הכיפורים ותיקון הפנצ'ר באופניים בלבד?

אין רע בסרטים ואופניים ביום כיפור- אלה נהיו חלק בלתי נפרד מן ההוויה הישראלית והם חלק אינטגרלי מהיום; אך יש פה הזדמנות להטעין את היום הזה בתוכן נוסף. יש פה הזמנה לאדם הפרטי, המשפחה או הקהילה לבחון באיזה אופן רלוונטיים עבורם מושגים כמו חשבון נפש, סליחה והתחדשות. הטקסים והטקסטים העתיקים עשויים להוות נקודת מוצא אך לא בהכרח נקודת סיום.

הפרשה שלנו מציעה נקודה יפה למחשבה בהקשר הזה: אנו מוצאים בה תיאור של טקס הבאת הביכורים. זהו טקס חגיגי בו מביא אדם לבית המקדש את ראשית פרי אדמתו, לאחר עמל ויגיעה רבים. בעל השדה או הפרדס אוחז בטנא המלא עד גדותיו בפירות רעננים וקורא טקסט שהוא למעשה הסיפור ההיסטורי שלנו: על אבות אבותינו שירדו מצריימה, על שעבוד מצריים, היציאה מעבדות לחירות וההגעה לארץ ישראל.

ברגעים אלו, של סיפוק וגאווה בהתחדשות והיצירה, נעשית פנייה אל העבר. הצמיחה וההתחדשות נמצאת תמיד בדיאלוג עם מה שהיה, ועם מי שהיה לפנינו - אלו מעניקים לדבר החדש תוקף ומשקל.

הדיאלקטיקה הזו, בין עבר והווה, בין מסורת וחידוש, היא המהות העמוקה של התרבות היהודית; וכאשר אנו פונים ליום טעון ומשמעותי כמו יום הכיפורים חבל שנסתפק רק בפירורים בדמות סרט או אופניים. בואו נטעין את היום בתוכן חדש: נהיה בדיאלוג עם התרבות העתיקה שלנו אך גם נטעין אותה במשמעות רעננה, יצירתית ורלוונטית.

ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי