סערת אוניברסיטת אריאל: בין קונצנזוס לנוחות

שנים מספר לנו ה"שמאל" כי אריאל "היא בקונצנזוס" וכי בכל הסדר, אשר יבוא לדעתם, תישאר העיר בתחום ישראל. האם ההכרה באוניברסיטה אינה מאששת תפיסה זו? או שמא ה"שמאל" משנה עמדותיו כזיקית עפ"י נוחותו? פרופ' אלכסנדר בליי מהמרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, עם כמה הרהורים על נושא אקדמי

האוניברסיטה באריאל. ארכיון (חדשות 2)

הוויכוח הציבורי בין הרוב הישראלי המצדד בהכרה מלאה וחד-משמעית במרכז האוניברסיטאי באריאל כאוניברסיטת מחקר לכל דבר ועניין, ובין מיעוט צעקני המשקף קבוצות שוליים איזוטריות מתקרב לסיומו.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

אחרי האישור האקדמי של מל"ג-יו"ש נותרה רק משוכה אחת: על מפקד כוחות צה"ל באזור לחתום על צו הקיום של ההחלטה, שהרי תחום האוניברסיטה טרם הפך רשמית לחלק ריבוני של מדינת ישראל.

הטיעונים הפופוליסטיים והצעקניים של מתנגדי ההכרה חשף כמה וכמה פנים מדאיגות בהתנהלות השמאל הקיצוני בארץ. אולי המדאיג בהם הוא הקריאה שהופנתה לאחרונה לאלוף בצה"ל בידי מתנגדי ההכרה שלא לציית לממונים עליו, ולא להוסיף את חתימת הקיום בהינתן ההוראה המתאימה משר הביטחון, הדרג האזרחי הממונה על הצבא.

אלה הם אותם חוגים אשר בשם שלטון "שלטון החוק" ניסו למנוע ממגורשי גוש קטיף להביע דעתם נגד הצבא ואשר בעת גירוש ימית לפני כשלושים שנה נשאו את רוממות הדרג האזרחי על ראש מעייניהם. ייאמר במפורש: במדינה דמוקרטית - העם הוא הריבון ודעתו נשמעת בבחירות לפרלמנט.

הממשלה היא חוקית והחלטותיה ראויות לציות של הציבור בין אם בחרו בראש הממשלה המכהן ובמפלגתו ובין אם לאו. מאחר שמתנגדי ההכרה באוניברסיטה לא הצליחו מזה שנים רבות לגבש רוב לדעותיהם ברשויות השלטון יכבדו ויפעלו מחוץ לפרלמנט באורח חוקי ובלא קריאות לצבא לסרב לפקודה חוקית מן הדרג האזרחי.

בין נוחות לקונצנזוס

הקריאות למנוע מאריאל את מעמדה הראוי מעלה סוגיה אחרת: שנים מספר לנו ה"שמאל" כי אריאל "היא בקונצנזוס" וכי בכל הסדר, אשר יבוא לדעתם, תישאר העיר בתחום מדינת ישראל. האם ההכרה באוניברסיטה אינה מאששת תפיסה זו? או שמא ה"שמאל" משנה עמדותיו כזיקית עפ"י נוחותו וטיעון ה"קונצנזוס" אינו אלא מראית עין כדי לרכוש תמיכה לדעות בלתי מקובלות על רוב הציבור בארץ?

זאת ועוד, מאחר שאוניברסיטת אריאל עמדה בכל הדרישות האקדמיות המחמירות ביותר שולפים המתנגדים טיעונים שונים שלכל הפחות אינם מדויקים. האם אין אלה אותם חוגים ממש שרוממות ה"יושר האקדמי" וה"חופש האקדמי" היא נר לרגליהם? לכן, כל אימת שאני שומע או קורא כי המועצה להשכלה גבוהה של מדינת ישראל לא אישרה את הסבת המרכז האקדמי לאוניברסיטת מחקר - אני תוהה בדבר הבנת הנקרא של הטוענים כך.

במדינת ישראל קיימת המל"ג הפועלת עפ"י חוק בשטחים הריבוניים של המדינה ומאחר שהחוק הישראלי טרם הוחל ביו"ש הוקם ב-1992 גוף מקביל שהוא חלק ממערכת הפיקוח על ההשכלה הגבוהה, ואשר הוא הגוף היחיד המוסמך להכיר בפעילות האקדמית ובמעמד האקדמי של מוסדות ביו"ש. לכן, עפ"י חוק, מל"ג יו"ש ולא כל גוף אחר הוא הרשאי לתת או למנוע הכרה אקדמית מפעילות כזו או אחרת באריאל.

לא אחת מאשרר מל"ג ירושלים הממונה על שאר חלקי המדינה פעולות של מל"ג-יו"ש למרות שאין בכך צורך משפטי. יתר על כן, שתי המועצות להשכלה גבוהה (מל"ג-ירושלים ומל"ג-יו"ש) מתייעצות עם הוועדה לתכנון ולתקצוב (הות"ת) החייבת למסור את דעתה המייעצת. החוק אינו מקנה לות"ת סמכות וטו על החלטה של המל"ג. לפיכך, כאשר ועדה מכובדת ובה חתני פרס נובל וישראל קבעה כי אקדמית אריאל ראויה למעמד אוניברסיטה זהו השיקול הקובע - לא שיקולים אחרים.

למעשה, הנתונים האחרונים בדבר הצורך הדחוף של ישראל באקדמאים בתחומי המדעים המדויקים ומדעי הטבע רק מחזקים את הצורך באוניברסיטה חדשה שתפעל למילוי צרכיה האמיתיים של מדינת ישראל במקום לעסוק ב"נרטיב של האחר" ובניסיון לרצות חוגי שמאל בארץ ובעולם.

פרופ' אלכסנדר בליי הוא ראש המכון לחקר המזרח התיכון במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון