פארוק א-שארע - לא שלום, ולא חבר

שר החוץ המיתולוגי של סוריה, פארוק א-שארע, נעלם. אומרים שערק לירדן, ואולי הושם במעצר-בית, ואולי הליגה הערבית בכלל רוצה להמליך אותו כנשיא חלופי במקום פטרונו בשאר אסד. אלא שההיסטוריה לא שוכחת: האיש שהיה שותף למעגל פושעי המלחמה הדמשקאים, אשם בפועל גם בפשעים נגד השלום

א-שארע עם בשאר אסד (AP)

ונגיד שיצוץ עכשיו סגנו של אסד בבירה ערבית כלשהיא, אולי אפילו בפריס - מקום גלותם הנוח של נוטשי החונטה הדמשקאית - כיצד תגיב הקהילה הבינלאומית? האם יבקש פארוק א-שארע לעמוד בראש מחנה המורדים? האם יש לחבק את המנהיג שהתפכח?

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

יש מקרים שבהם צריך למתוח קו ולומר - אדם, מנהיג, מקבל החלטות, יכול למלט עצמו מזירת הפשע, אבל לא יכול למלט את הפשע מתוך ההווייה של עצמו. פארוק א-שארע, 'החזית המדינית הקרה' של משטר אסד, צריך לשאת בעונש כבד כשותף לפשעי מלחמה, ולהיות מוקצה מחמת מיאוס בעוון פשעים נגד השלום.

מעטים שרי החוץ בעולם שהחזיקו במשרתם לאורך יותר מעשרים שנה, ומעטים עוד יותר אלה ששורדים חילופי דורות בהנהגות של דיקטטורות. פארוק א-שארע זוכה בתואר המפוקפק "השורד האחרון", לצד בשאר ואחרי נטרולם של אסף שווקאת ומאהר אסד בפיגוע בחודש שעבר. ודווקא משום שהיה איש סודם של שני הנשיאים, האב והבן, מן הראוי היה להוציא נגדו צו מעצר של בית הדין הבינלאומי בהאג.

ממדריד עד שפרדסטאון - תמיד רע ומוכיח

את היכרותנו עמו פתחנו בוועידת מדריד. סולידי כמו שרק א-שארע יכול להיות: לחנוכת "התהליך המדיני" הגיע שר החוץ ובכיסו תמונה של יצחק שמיר כטרוריסט של ארגון הלח"י. אכן, לנופף בתמונה כזאת בוועידת שלום, מעיד כאלף עדים על רצונך בדו-שיח והתגברות על פצעי העבר.

מזכירי מדינה כג'יימס בייקר, וורן כריסטופר ומדלן אולברייט, ידעו תמיד כי השיחה המקדימה עם א-שארע - בדרך למפגש עם מי מהאסדים - נעימה אך ורק משום שאצלו יושבים מולו פנים אל פנים, כמו בכל חדר ישיבות, ואפשר לצאת מהם לשירותים; מא-שארע ממשיכים לכורסאות העקומות בלשכת הנשיא, שמהן יציל רק הצוואר התפוס והקיפאון המדיני.

שיחות וואי פלנטיישן, שבתחילתן עוד שגו הישראלים במחשבות כי ניתן להתקדם במשא ומתן ללא פיקדון שעליו כתוב "כל הגולן עד האינטש האחרון", הופסקו לאחר רצח רבין. היה זה א-שארע שהגיב בליל הארבעה בנובמבר בשם סוריה לרצח: הוא השתמש בביטוי ערבי שפירושו "מעז יצא מתוק". נחות, רע, מתנשא - כל החבילה בהתבטאות מגעילה אחת. אנחנו לא ויתרנו. ניסינו. בתורו, היה זה "מקבל ההחלטות" אהוד ברק שנסע לשפרדסטאון וקיבל מא-שארע את אותו הפרצוף החמוץ.

שותף להחמצות, לטיוח, לשקרים

עמיתי אהוד יערי זכה להביא לצופה הישראלי חלק מהחמיצות הזאת בראיון החד-פעמי שא-שארע נאנס לתת לטלוויזיה הישראלית בלחץ האמריקנים. הרצאה, לא ממש ראיון. תרבות השקר וגלגול העיניים מילאה במשך 25 דקות את מסך היומן בערוץ הראשון: "סוריה מעולם לא הפגיזה יישובים ישראליים" וכיו"ב מרגליות (הלו? שפת הכינרת? לפני 1967?).

לעת דמדומיו של אסד האב, ישב א-שארע בפגישה "מכרעת" עם ביל קלינטון בז'נבה. הוא שמע את המתורגמנית של חאפז, בות'יינה שעבאן (היום - יועצתו הבכירה של בשאר ועוד אחת מה"נחמדים" בארמון) מסלפת את דבריו של קלינטון ומסובבת את הבוס הקשיש כך שיחשוב ששמע דברים אחרים. עם כאלה יועצים, מי צריך אויבים. בקיצור, תוקע המקלות הרשמי בגלגלים של כל תהליך מדיני, ראוי לתואר פושע נגד השלום. לא שבני שיחו הישראלים היו טליתות רקומות ויתורים-פיוס-נימוס, זה goes without saying. אבל א-שארע היה זאב בעור של זאב.

קידומו של א-שארע לתפקיד סגן הנשיא הפתיע בזמנו, ונחשב סוג של 'שכפ"צ' שבשאר העניק לו בהתקף חרדה רגעי - שמא הסתבכו השניים. בשאר, ע"פ הפרסומים במערב, הוקלט בידי ראש ממשלת לבנון רפיק חרירי מאיים עליו כי "ישבור את לבנון מעל ראשו". א-שארע, מצידו, מרח בכחש את החוקר מטעם האו"ם, כשבשטח, שליחי הממשל הסורי גילחו את הבסיס שממנו יצאה לדרך משאית התופת לביירות.

יצטרף אל המורדים?

ריאד חג'אב, האיש שכונה במשך חודשיים ראש ממשלת סוריה, מילט עצמו לפני כשבועיים וביקש להכות על חטא. וזה בדיוק ההבדל: לפקיד זוטר שהבין שהסיפור הזה גדול עליו, עוד אפשר לסלוח. וגם כאן יש סימנים של תרבות השקר: חג'אב טען שהכין את בריחתו עוד לפני שמונה לתפקיד ראש הממשלה, טענה שהגיוני לתייג כ-כסת"ח.

עצוב יהיה לראות אדם כא-שארע מגלגל עיניים ומתייצב לצד המורדים. טארק עזיז, מקבילו העירקי, נמק בכלא - ואף ממתין לביצוע גזר דין מוות, שכנראה יומר בפועל למאסר עולם. עזיז היה מעורב הרבה פחות בפשעי סדאם, ואחראי, בין בתמיכה אקטיבית ובין בהחנפה לבוס, להרבה פחות רציחות ומיתות משונות של בני עמו.

אם להשוות לבכירי ממשל אחרים שנפלו ב"אביב הערבי", תמוה כיצד מעגל המקורבים לקדאפי זכה כולו לצווי-מעצר בינלאומיים בשלב מוקדם הרבה יותר של ההתקוממות. והנה, נציבת זכויות האדם של האו"ם הכריזה מזמן כי בסוריה מתבצעים פשעים נגד האנושות, ושר החוץ הצרפתי מכריז כי אסד אינו ראוי להתקיים עוד על פני האדמה. מדוע אין בית הדין הבינלאומי נוקט חפץ ומכריז עליו מבוקש - לא ברור. במיוחד כשסין ורוסיה אינן חלק מהמנגנון הזה, להבדיל ממועצת הביטחון.

"איה פארוקי?"

'עריק', אם ככה, לא יכול להיות המונח. א-שארע יכול רק לברוח. ועדיין, בליגה הערבית יש המבקשים להיתלות בו כאלטרנטיבה גרועה-פחות. אלא שאם יישאר בדמשק, ובתרחיש פוסט-אסד יזכה להיות ממלא מקום הנשיא בחסות הליגה, זה יהיה בערך כמו לתת לחביב אל-עדלי, שר הפנים השנוא של מצרים, להחליף את מובארכ. או להחזיר מגלות את עבד אל-חלים חדאם קשישא.

נכון לכתיבת שורות אלה, צהרי יום א', קולו של א-שארע לא נשמע ומקום הימצאו לא נודע. היתה שמועה על מעצר-בית אחרי שניסה לערוק. שוו בנפשכם: לסיים את הקריירה בכלא של הבוס, ולחכות למורדים השנואים שיחלצו אותו משם - סצינה שרק האביב הערבי יכול לייצר.