אל תבנו על אולימפיאדת ריו 2016

במדינה חסרת תרבות ספורטיבית כמו ישראל כל הישג אולימפי הוא מקרי לגמרי. הכישלון של המשלחת הישראלית ללונדון מתחיל בשיעורי ההתעמלות בבית הספר

לי קורזיץ, ההצלחה שלה - סטיית תקן (רויטרס)

לבי יוצא אל לי קורזיץ - ספורטאית גדולה, שלצערי כמו מרבית ספורטאינו הבכירים קרסה תחת הלחץ הבלתי אפשרי של "להביא מדליה ולשמח את המדינה". לא מקרי שאריק זאבי קרס מנטלית פעמיים, שאלכס שטילוב סיים די רחוק מרמתו העולמית וקורזיץ - פעמיים ברציפות אלופת עולם להזכירכם - נפלה ביומיים האחרונים (שבהם כל התקשורת הישראלית נהרה לוויימות'). זה לא בגלל הרוח במפרץ אלא בגלל שספורטאים, שמתחרים ארבע שנים באלמוניות יחסית מקבלים לפתע ביום אחד משקל של מדינה שלמה על הכתפיים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק 

צריך להבין - הגולשת הספרדייה הביאה זהב ראשון למדינה שלה ועדיין היו יותר עיתונאים ישראלים בווימות׳ מאשר ספרדים. הפולנית והפינית זכו בשתי המדליות האחרות אבל כמעט לא היו עיתונאים מהמדינות שלהן. בפולין שידרו אחר הצהריים את הגמר בהתעמלות ורק אחריו עברו לוויימות',שם הנציגה שלהם לקחה מדליה.

כשהספרדית או הפולנית מפסידות אז זה כישלון אישי שלהן. כשספורטאי ישראלי מפסיד הוא מכניס את כל המדינה לאבל.לא פשוט להתמודד עם לחץ כזה.

אבל, הסיבה לכישלון שלנו בלונדון עמוקה הרבה יותר

בישראל,בניגוד לרוב מדינות העולם המערבי ספורט לא נחשב חלק מהתרבות היומיומית. הוא לא חלק ממערכת החינוך. דונלד סנפורד,שגדל בניו ג'רזי שבארה"ב, יכול לספר לכם איך בכל בית ספר תיכון שם יש מגרש אתלטיקה עם מסלול מסודר. אצלנו בונים בתי ספר חדשים בלי אולמות ספורט. למעשה מלבד האצטדיון בהדר יוסף אין לנו מתקן אתלטיקה נורמלי בכל רחבי הארץ.

גם בריכה באורך אולימפי של 50 מטר יש רק אחת בארץ - במכון וינגייט. גם היא אגב לא תקנית לגמרי. בכל שכונה באוסטרליה תמצאו בריכות ברמה הזאת. הספורט בישראל מנוהל בחובבנות ואין מערכת מסודרת לאיתור והכוונת צעירים.

רץ ה-10,000 מו פראח והקופץ לרוחק גרג ראת'פורד הביאו שתי מדליות זהב לבריטניה במוצאי שבת. שניהם החלו כילדים בכדורגל. אבל במערכת הבריטית המסודרת ידעו לכוון אותם לאתלטיקה.

אצלנו - הכל מנוהל די במקריות. כל אחד מכם יודע איך נראה שיעור התעמלות בבית ספר ישראלי. לא מעט ילדים הולכים לחוג כדורגל או כדורסל. רק אם הורים ילכו ביוזמתם לוינגייט או יתקלו במאמן משוגע לדבר- הילד שלהם יילך למקצוע ספורטיבי אחר.

העולים מברה"מ לשעבר מצילים את הכבוד

לא במקרה מי שמצילים את שאריות הכבוד שלנו הם עולים מברית המועצות לשעבר, שבאו מתרבות שרואה בספורט חלק מהחיים. שטילוב, טומרקין, מאמני אתלטיקה ומאמן השחיה ליאוניד קאופמן הם כמעט המוהיקנים האחרונים, שמתעקשים להמשיך במדינה שמזלזלת בספורט ומשלמת להם סכומים מעליבים.

ספורטאי על כמו שטילוב נאלץ עדיין לגור אצל הוריו.שחר פאר הצליחה רק בגלל שהוריה הם אנשים מבוססים. ואלה שני מקרים מייצגים כי ברגע ששחר פאר תפרוש אין לנו טניס נשים. ומאחורי שטילוב אין בסיס בהתעמלות.

באתלטיקה, המקצוע הכי חשוב באולימפיאדה, מצבנו מביש. שני הנציגים שלנו באיצטדיון האולימפי (מלבד זימרו במרתון) הם אמריקאים: סנפורד וג׳יליאן שוורץ, שלא מדברים עברית, לא התאמנו כאן ולא קשורים בכלל לספורט הישראלי. מאחוריהם יש שני קופצים לגובה, מרתוניסט או שניים ושממה.

הישגים מקריים

וכך במדינה חסרת תרבות ספורטיבית כל הישג אולימפי הוא מקרי לגמרי. אמנם התרגלנו למדליה בכל אולימפיאדה מאז 1992, אבל ההצלחות ב-20 השנים האחרונות הן סטיית התקן. לא הנורמה. תוצאה של כישרון אישי יוצא דופן או של ענף (שיט) שלא מעניין רבים בעולם ויש בו יחסית מעט מתחרים.

המצב רק יחמיר. ענף גלישת הרוח, שהביא לנו שלוש מתוך שבע המדליות מסולק מהמשחקים האולימפיים וכאשר אנחנו מתאמצים להישאר במקום - הספורט בעולם נהיה יותר ויותר מקצועי. יש סכנה שבריו נתגעגע להישגים המוגבלים של משלחת ישראל מלונדון.

מצד שני, אולי טוב שישראל מסיימת את האולימפיאדה הזאת ללא מדליה. אולי כשעלה התאנה כבר לא קיים יהיה רצון לשינוי אמיתי . והדרך לשינוי היא בשני מישורים: הראשון - ברמה הלאומית באמצעות מערכת החינוך. הספורט חייב להפוך למשהו יותר מהשעתיים בשבוע,שבהם המורה להתעמלות נותן כדור. השני - ניהול הספורט. יש כסף לספורט הישראלי אבל הוא לא הולך למקומות הנכונים.

הכל שאלה של סדרי עדיפויות

לא ייתכן שמושקעים מיליונים בהקמת מוזיאון "החווייה האולימפית" כאשר מאמנים מקבלים שכר מגוחך. לא ייתכן שאפילו ענפים מובילים כמו ג'ודו מקבלים הקצבות מאד נמוכות, עד כדי כך שספורטאים נאלצים לממן מכיסם נסיעות לתחרויות בחו"ל.

הכל מתחיל ונגמר בסדרי עדיפויות ובתרבות הספורט. הרבה בעיות יש על ראשם של מנהיגי ישראל אבל ניהול מדינה כרוך גם בנושאים כאלה.לא רק באפשרות להצטלם מברך או מנחם את הספורטאי התורן.

באולימפיאדה הקודמת שאל אותי עיתונאי בריטי איך יכול להיות שבמדינה המייצרת חיילי סיירות מובחרות בכושר עילאי, אין אף ספורטאי אולימפי שמתקרב למדליה מלבד מאשר בשיט. אחרי הכל, הוא אמר לי, לאירן יש כמעט חמישים מדליות אולימפיות.

ארבע שנים אחרי, אפשר לעדכן שאירן כבר עברה את 50 המדליות ואנחנו נשארנו במקום.