מדוע התקשורת הישראלית עוינת כלפי הספורטאים האולימפיים?

כמה מאיתנו התאמנו כל חייהם לקראת האירוע המרגש בלונדון, ומי ניסה פעם ללכת על קורה ברוחב 10 ס"מ? רק מעטים יכולים להשיב בחיוב על כך - ועליהם לא נמנים כתבי הספורט, שהפכו את המתחרים שלנו לשק איגרוף. הגיע הזמן לערוך חשבון נפש ולהפסיק עם הרשעות

תפרגנו לספורטאים - מגיע להם, לילך סונין (חדשות 2)

אתמול, ט' באב, זכר העם היהודי את חורבן בתי המקדש ואסונות אחרים שפקדו את העם היהודי לדורותיו. בכלי התקשורת דיברו רבות על שנאת חינם ועל הציווי נצור לשונך מרע. ואם מישהו הרגיש שזה היה בעיקר מס שפתיים כדי לצאת ידי חובה, ככל הנראה הוא לא טעה. מסקירת הכותרות על הספורטאים שלנו בלונדון עולה שכמות הרוע ושנאת החינם שהופצה דרכם לא פחתה ולו במעט.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של לילך סונין

הארס שנשפך לעברם מלמד שעברנו לתחרות "הכה את הספורטאי נמוך ככל האפשר מתחת לחגורה". בעיתון אחד הציעו לוולריה מקסיוטה שנפלה מהקורה לעבור בדיקת ינשוף, באחר הציעו לה לפתור תשבץ ובאינטרנט מיהרו לשים בעמוד הראשי את מצעד הפשלות הישראלי.

הטוקבקים המרושעים ברשת ממש לא מפתיעים, זו השפה של רבים מהטוקבקיסטים בכל עניין, אבל דווקא מהאנשים שמסקרים את הספורט בישראל הייתי מצפה לקצת יותר אמפתיה כלפי הספורטאים שעובדים כל כך קשה ונגד כל הסיכויים. כאילו לא מספיקה להם האכזבה מעצמם וההלקאה העצמית על הכישלון הספורטיבי הם צריכים להתמודד עם חוסר פרגון ורשעות.

זה לא שלא צריך להעביר ביקורת, אפילו רצוי, אם היא מנומקת ומבוססת על הבנה אמיתית בנושא המבוקר, אבל ההשתלחות חסרת הרסן הזו, לדעתי, נועדה בעיקר להעריץ את הכותב על השנינות המתפרצת.

הם לא כוכבי כדורגל וכדורסל שמרוויחים מאות אלפי שקלים בעונה. לרובם קשה לממן את עצם המחיה תוך כדי משטר אימונים שיביא אותם לאולימפיאדה, עד כדי כך שהם מציעים למכירה באינטרנט חפצים בעלי ערך רגשי. ועדיין. התקשורת הישראלית מעלה על נס שחקנים שמככבים בליגות זניחות באירופה וברוב ימות השנה מתעלמת מקיומם של הספורטאים האלה.

כשהם מצליחים, לרוב גם ההישגים הגדולים ביותר שלהם מתמצים בשורה בעיתון. חוץ מאשר באולימפיאדה כמובן, שם אפשר לחגוג איתם את המדליה או לשחוט אותם על המזבח. ואלה שיודעים כל כך טוב להשחיז את לשונם או את מקלדתם, ברובם, מעולם לא לקחו על עצמם משימה מאתגרת ותובענית כמו הצטיינות בענף אולימפי.

כמה מכם עלו בכלל על קורה וניסו לעשות עליה שלושה צעדים בלי ליפול? מי מכם קפץ לבריכה מדי יום בכל מזג אוויר ושחה קילומטרים נגד השעון? וכמה מכם עמדו בלחץ לבצע תרגיל מול מילארדי צופים ברגע אחד שמנקז לתוכו עבודה של שנים?

בשבוע שעבר ליוויתי שלושה ספורטאים צעירים שמקווים ומאמינים שיגיעו לאולימפיאדה הבאה. הם מתאמנים פעמיים ביום, כמעט בלי חופשות ובילויים של בני גילם, ההורים מוציאים עליהם את כל הכסף שאין להם, ועדיין, שלושתם מסבירים שהם רק רוצים להגיע לברזיל ולייצג בכבוד את מדינת ישראל. אחרי שרואים את היחס של התקשורת לאלה שעשו את זה השנה, אני מתפתה לומר לצעירים, עזבו, זה פשוט לא שווה את זה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת