המסע המופלא של דני קושמרו לגיאורגיה

במשך יומיים התרשם דני קושמרו מהנופים עוצרי הנשימה של גיאורגיה, מהארכיטקטורה, מההיסטוריה העשירה ומהניסיונות לשנות את המדינה. ואז הגיעו האופנועים והמסע האמיתי בארץ הפלאות הפך למרהיב הרבה יותר. הוא טיפס על הרים, חצה נהרות, הזיע, התרגש, ואפילו שר בגיאורגית

"גאוני", חשבתי לעצמי, פשוט גאוני.

הרי מהי הדרך הקלה ביותר לגרום לתייר, כמוני לפחות, לאהוב את העיר שבה הוא מטייל? להשאיר אותו מחובר, לתת לו אינטרנט חינם, בכל מקום. וזה מה שקורה היום ברחובות טביליסי.

עזבו את העניין הזניח שטלפון חכם אצל אזרח גיאורגי הוא דבר נדיר למדי, ושהשכר הממוצע הוא משהו כמו 365 דולר בחודש. תניחו בצד את העובדה שבחנות מוצרי החשמל החדשה של סוני בשדרה הראשית של העיר אחד ממוצרי הדגל הוא מכשירי וידאו VHS (עם autoreverse!), תשכחו לרגע שליד הוידאו יש קלטות שמע (באיכות Metal!), עזבו את כל אלו - משום שמה שחשוב הוא שלתיירים שמסתובבים ברחובות העיר יש wi-fi שאיתו בכל רגע הם יכולים לשוחח בחינם דרך הסקייפ או להתעדכן באינטרנט בַּחדשה - הבדרך כלל רעה - האחרונה מהארץ.

וזה גאוני במיוחד משום שלרשת האלחוטית הזו קוראים "tbilisi loves you", וכך בכל פעם שאתה פותח את הנייד שלך אתה מקבל את המילים האלה על המסך. אז עכשיו, כשטביליסי לא מפסיקה לומר לך שהיא אוהבת אותך, איך אפשר לומר שאתה לא אוהב בחזרה?

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של דני קושמרו

מסע בארץ הגרוזינים

בשעת לילה מאוחרת נחתנו בטבליסי, הישר לתוך הבלגן הגיאורגי: שני צוותים שונים של משרד התיירות המתינו לנו בלי לדעת זה על זה. הכאוס נמשך כשהצוות שלקח אותנו לא ידע באיזה מלון אנחנו משתכנים, כך שבארבע לפנות בוקר כשאנחנו עייפים מהטיסה מצאנו עצמנו מסתובבים בבירת המדינה, מנסים להבין איפה אנחנו אמורים לישון.

רק אחרי שעתיים של סיבובים ליליים בעיר נמצא המלון. נמעכנו למיטות. אחרי שעתיים נוספות של שינה הגיע הבוקר ועימו הבשורה הרעה באמת: לא, זה לא שהמדריכה החביבה הציגה עצמה ואמרה שהיא מומחית לנושא המרתק של מנזרים וכנסיות. לא זה. הבעיה היתה כשהיא ציינה באדישות שרכב הליווי שלנו מחכה לנו בחוץ. ואופנועים, שאלנו? "אה, בסופו של דבר לא הצלחנו לארגן אותם".

כך החל המסע שלנו בארץ הפלאות הגיאורגית, או - סליחה כבוד השגריר - ארץ הגרוזינים. שנים של ילדות בבאר שבע בִּשכנות לֶאחינו העולים מהמדינה שבדרום הקווקז קצת יתקשו לשנות ברגע את השם הזה, שם שהגיאורגים לא אוהבים.

המילה "גרוז" משמעותה ברוסית "משקל", רמז למבנה הגוף האיך נאמר, בריא למדי, של תושבי המדינה. אבל לגיאורגים יש הרבה יותר מזה: עם קטן של ארבעה מיליון וחצי אזרחים שיש לו תרבות והיסטוריה עשירה שכוללת שפה ייחודית לו וכתב משלו, שיש לו קשר עמוק ויוצא דופן ליהודים.

הארץ החדשה של סאקאשווילי

גיאורגיה של היום היא מדינה שראוי לשים על כולה את השלט "כאן בונים". לכל מקום שאתה הולך אתה רואה מנופים ושומע את הלמות פטישי האוויר. הנשיא סאקאשווילי מנסה להקפיץ ברגע מדינה מהעולם השלישי לזה המערבי. שני צעדים במכה. ויש לזה חן גדול.

אני אוהב הרבה יותר לטייל במדינה כזו שבה משהו קורה, שיש בה אווירת התחדשות, שבה לא הכל אפוי. ויש לגיאורגים הרבה עבודה. נהיגת כביש פשוטה שם היא משימת אקסטרים - הנהג שלנו למשל עקף חמישה סמיטריילרים, בפס לבן, כשביד ימין הוא צועק על מישהו בטלפון הנייד.

לא מעט כבישים עדיין מטולאים וגם דרך עפר סובייטית ישנה יכולה להיחשב ככביש לגיטימי שבו נוסעים להן באדישות יחד לאדות ישנות לצד דגמי הסלון החדשים של מרצדס ולקסוס.

סאקאשווילי, ההורדוס הגיאורגי , רוצה ארץ חדשה, והוא מנסה למתג מחדש מדינה שהייתה עד לפני חמש עשרה שנים אלימה ומושחתת. שני ידידים על אופנועי במוו GS שביקרו במדינה בשנות התשעים לקראת מסע מתוכנן היטב, הלכו לישון במלון ובבוקר גילו להפתעתם שחוץ מצמד הבליטות של מנוע הבוקסר לא נשאר הרבה מכלי הרכב שלהם.

קירות הזכוכית של תחנת המשטרה

היום זה לא יכול לקרות. בכל פינה אתה רואה שוטר, בכל קילומטר ניידת משטרה עם שוטרים מהסוג הידידותי שמבקש לסייע לאזרח או לתייר. כדי להבהיר לכולם שהשחיתות נוקתה ואי אפשר כמו פעם לשחד כאן שוטרים - החליט סאקאשווילי במהלך יח"צני מבריק על שקיפות, תרתי משמע ולכן כל הקירות של תחנות המשטרה בנויים מזכוכית, כך שגם מבחוץ אתה יכול לראות איזה צבע גרביים בחר לעצמו היום היומנאי התורן.

סאקאשווילי, נשיא כבר שמונה שנים - מגיל 36 בלבד. הוא מינה ממשלה צעירה במיוחד, "ממשלת הנערים" מכנים אותה - רוב השרים בשנות השלושים לחייהם. יש בזה יתרונות של אנרגיה בלתי נדלית, אבל לעיתים גם של חוסר ניסיון.

אחרי ההתלהבות הראשונית שקיימת בכל מהפיכה, מתחילות להגיע עכשיו גם השאלות. האם הכסף מופנה לדברים הנכונים, האם סאקאשווילי לא מגזים - כמו למשל בבנייה של הארמון הנשיאותי שמשקיף על העיר טבליסי - מבנה שלא היה מבייש את הבית הלבן.

כל מהפכן צריך להיות גם מגלומן, אבל יש את הרגע הזה שבו נעשה צעד אחד יותר מדי - כמו ההחלטה שלא מעט גיאורגים רואים בה תמוהה - הכוונה להחליף את העיר שמשמשת בירה כבר מאות שנים, ולהחליט שבמקום טביליסי היפה, בירת גיאורגיה הבאה תהיה העיר האפורה של קוטאיסי (Kutaisi). היצירה הארכיטקטונית המרשימה של ביניין הפלרמנט המפואר העשוי, אלא מה, זכוכית - כבר בשלבי הקמה אחרונים.

אימפריות נופלות

קשה למחוק ביום אחד מאתיים שנות שלטון רוסי-סובייטי. על הדרך מטביליסי מערבה אנחנו עוברים בגורי Gori שהופצצה במלחמה עם רוסיה ב-2008, מלחמה שבה איבדו סאקאשווילי וגיאורגיה את מחוז דרום אוסטיה.

היום קשה למצוא שרידים מהמלחמה ההיא בכיכר העיר שבה נפצע העיתונאי צדוק יחזקאלי. גורי חזרה להיות עיר פועלים מדכדכת למדי שהסמל הגדול שלה הוא הבית שבו נולד יוסף סטאלין והמוזיאון שמוקדש לו.

ברחבה ליד אפשר למצוא גם היום מעריצים של מי העריץ שנות דור בברית המועצות, מי שבאמצע המאה הקודמת הפך אותה למעצמה עולמית, אבל גם מי שהיה אחראי למותם של מיליוני אזרחים של ברית המועצות, בהם כ- 100,000 גיאורגים.

מערבה משם ליד קוטאיסי ניתן לראות עדיין שרידים של המפעלים הסובייטים הגדולים שעומדים כיום שוממים, מתפוררים. באחד מהם ציורי מוזאיקה ענקיים בגודל עשרות מטרים רבועים, אמנות פוליטית של ציורי פועלים שמביטים בתקווה אל האופק. קשה שלא לחשוב כאן על האלפים שהיו נכנסים למפעלים בכל בוקר, בטוחים שעולם ישן עד היסוד יחריבו.

בינתיים אצלי בראש מתנגנת שירה גדולה של מקהלת הצבא האדום שמתחלפת פתאום בזו של דן תורן על אימפריות נופלות.

הגג למטה, הרצפה למעלה

המשכנו מערבה לעיר הנופש בטומי Batumi שלחופי הים השחור, כעשרים קילומטרים צפונית לטורקיה. גם כאן קשה להתחמק מהסובייטיות - עיר שביניני הרכבת האחידים, המכוערים - נהרסים בזה אחרי זה לטובת מלונות פאר בארכיטקטורה משוגעת. סמל העיר הוא מגדל ענק שמואר באמצעות מחשב בסוג של אורגן אורות שמתחלפים כל העת, מגדל שמעוטר בגאווה פטריוטית באותיות הגיאורגיות, וכל מטרתו היא כמה אנטנות ומסעדה שנמצאת על גגו.

המלונות והשדרה הראשית מוארת באור יקרות נוצץ והתהליך דרמטי ומהיר כל כך עד שנדמה שמדובר רק בתפאורת קרטון של סרט. בכלל, קשה לחשוב על מקום שבו האדריכלים משתוללים בצורה פרועה ונפלאה כל כך - מה שמתבטא גם במסעדה אחת (white restaurant) שנבנתה הפוך. הגג למטה, הרצפה למעלה. בטומי היא עיר שיכולה להיות תחליף תיירותי מעניין לישראלים, אוהב הרבה יותר מטורקיה. מבחינתנו מה שהיה חשוב בעיר הזו היה שהטיול סופסוף התחיל באמת.

האופנועים הגיעו - ואז החלה ההרפתקה

גיאורגיה היא מדינה עם נופים מגוונים ומנוגדים של ים כחול, הרים מושלגים ומדבריות צחיחים, אפילו אזורים סוב-טרופיים יש בה. יומיים נסענו בנופים המרהיבים האלו. וזה היה משעמם נורא. שק תפוח אדמה שמונח במושב האחורי של ג'יפ, נעים בין פסגה (ובה מנזר) לתצפית (על כנסיה), יפים ככל שיהיו, זה לא היה זה. היה חסר משהו. היו חסרות אנרגיות של הרפתקה.

ואז ביום השלישי הם הגיעו. בחניית המלון בבטומי חיכו אופנועי קטמ 450, ומדריך בשם סלאבה שאמר בחיוך "ברוכים הבאים לגן העדן של האנדורו". לפתע הכל השתנה. התחלנו במסע. אחרי שעה נסיעה במחוז אדג'ארה (Adjara) הירוק ןשוצף המים, עלינו על האופנועים והתחלנו לטפס על ההרים, מדלגים בין הסלעים וחוצים נהרות, מזיעים ונרגשים מעוצמת החוויה של רכיבה בנופים שנראו לפתע מרשימים הרבה יותר.

לא הכל הלך חלק - לצדי הדרך יש לא מעט פרות שצריך להזהר מהן. אחת שזעמה על הצלם זיו שהפר את שלוותה, לקחה צעד אחורה ואז שניים קדימה ונגחה באופנוע שלו , מטיחה אותו בגדר. הבחור נפצע קל, בעיקר בַּאיבר הוירטואלי של האגו, כשליד הגלגל הקדמי של האופנוע שלו נשאר שריד מיותם לתקרית, אחת הקרנות של השור. הצעתי נקמה מתוקה שתישאר איתו שנים - ליצור מהקרן מתקן לקסדה.

חמאה, שמנת, גבינה וחצ'פורי

הטיול נמשך, ואחרי טיפוס מיוזע הגענו לפסגת הר. מעל לשכבת העננים החנינו את האופנועים על מרבדי דשא מכוסים בקרחון של שאריות החורף. מסביב היה משהו שרחוק מההגדרה של "כפר", רק שתיים-שלוש בקתות עץ מבודדות. בתוך שניות רצו אלינו כמה ילדים והחלה שיחה של תנועות והברות שמשמעותה הבינלאומית היתה "תביא סיבוב". הם קיבלו. בתמורה הציעו לנו כוס תה.

נכנסו פנימה אל הבית הדל: בקומה התחתונה פרות ובקומה העליונה המטבח ובו על אנקול תלויה פרה לשעבר. בקר שחוט, מוכן לבישול. מארז הסטייקים הוזז הצידה ובתוך דקות התמלא השולחן הקטן בכל מה שהיה למשפחה להציע - לחם טרי, תה וקפה, חמאה ושמנת וגבינה וחצ'פורי, הכל-הכל תוצרת עצמית, המקום כל כך מבודד ועני שאפילו את הטבק לסיגריות הם מגדלים לבדם.

אבי המשפחה הוציא בקבוק קולה ישן שבו הוא מאחסן את משקה הצ'ה-צ'ה שהכין - סוג של וודקה מקומית שיכולה בקלות להגיע לשישים אחוזי אלכוהול - והחל למזוג ולברך, עוד כוסית ועוד ברכה. ועוד כוסית. יותר ויותר בני משפחה החלו להצטרף לחגיגה הקטנה שנוצרה לה לפתע כשהצ'ה-צ'ה גורמת לאנשים לשיר שירים, למחוא כפיים, לרקוד, לשמוח.

מסיבה גיאורגית

הסיטואציה הזו הייתה שיאה של ההרפתקה: היינו קבוצה של רוכבים ממדינות שונות בביתם של אנשים שלא הכרנו, שאנחנו אפילו לא יודעים את שמם, כאלו שפגשת בהם לגמרי במקרה לפני דקות, כפריים שבקושי הצלחנו לתקשר איתם - והם מארחים אותנו בביתם, נותנים לנו את כל המעט-מאוד שיש להם מבלי שיסכימו לבקש אגורה.

רגע נדיר ומרגש של שמחה ואחווה אנושית, של מסיבה גיאורגית אמיתית. ואז, כשכולנו נסחפים בחגיגה המאולתרת, שמתי לב שגם אני שר בקול גדול את שירי העם גיאורגים, למרות עובדה זניחה אחת.
שאני לא יודע גיאורגית.

בהכנת הכתבה השתתף הצלם זיו ביניונסקי

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של חדשות סוף השבוע