"אולמרט קיבל את הדין בפנים קפואות"

את ההפתעה הגדולה שחיכתה לכתבים עם זיכויו החלקי של רה"מ לשעבר, לא ניתן היה לראות על פניו של אולמרט. אסף יחזקאלי שישב באולם ברגע האמת, מתאר התרגשות בעיקר מצד עורכי דינו. על מה שהתרחש מאחורי הקלעים הוא מספר בטור מיוחד לחדשות 2 באינטרנט

אסף יחזקאלי (חדשות 2)

הרשעה ברוב סעיפי האישום - זה היה ההימור של רוב הכתבים בכניסה לאולם, אבל איש לא היה מוכן לחתום על זה. כולם ידעו לחזות שאולמרט לא יזעק, לא יבכה, לא יעשה שום דבר שיזכיר את מחזה "החיה הפצועה" של משה קצב מהמחוזי או מהעליון. וצדקו.

גם ברגע שבו רדפו המילים "החלטנו לזכות פה אחד" זה את זה, קשה היה לראות עליו ארשת פנים שונה מהחמיצות שאיפיינה אותו במהלך הדיונים, או מהבוז שרחש לאורך המשפט לנציגי הפרקליטות.

ככל שפירטו השופטים את הכרעתם, משהו השתחרר, היו חיוכים ואפילו קריצה לצוות ההגנה, בשורה הראשונה.

היחידים שהתפרקו ברגע האמת היו כמה מעורכי (ועורכות) הדין בשורה השניה של ההגנה, דמעות של שמחה שאולמות בית משפט אינם רגילים לראות בפניהם של פרקליטים.

קולה של השופטת נבלע בהמיית ההקלדה מתוך האולם

גם אסי שריב ויועצים אחרים מחו דמעה. ומיהרו למחות ולחזור לאיפוק. אולי בגלל ההרשעה של שולה זקן, אולי בגלל שצריך לעיין מהר בהכרעה המלאה, לזהות פרצות בדרך לעירעור או בדרך לשיחה שלא לציטוט עם כתבי המשפט.

מקרה קצב קירב את עולם הטכנולוגיה להיכל המשפט, וכך, כמו בפרשת קצב, מתמלא חציו האחד של האולם בעתונאים עמוסי מחשבים ניידים שמקלידים במרץ את הדברים ומשדרים אותם - ללא תמונה, ללא סאונד, אותיות בלבד - אל הכתבים והשדרנים שמחוץ לאולם. התוצאה: קולה של כבוד נשיאת המחוזי, הגב' ארד, נבלע בהמיית מקלדות חרישית, רישרושי מסנג'ר ופיקות ברכיים נאנקות בין הספסל הדחוס למחשב הלוהט.

אבל הי, היא עדיין מדברת חזק! חזק יותר מהשופט ג'ורג' קרא, במחוזי בתל אביב, בגזר הדין של קצב. ולפחות בעליון היו מיקרופונים. הווליום הופך לנושא מרכזי, ויש שהאצבע מקדימה את האוזן: אחת משליחי תחנות הרדיו באולם קיוותה כנראה לשמוע את הזיכוי כבר במשפט הראשון, ומשנדחו המילים הללו במספר שניות - הסיקה כנראה שמדובר בהרשעה. שניות ארוכות של תחושת הרשעה-רבתי באותה תחנת רדיו נמשכו כנצח, ומזל שהמגיש הבכיר באולפן מיהר לסייג.

ביום השמח בחייו: אולמרט לא נראה טוב

והיה גם עניין הרזון. אולמרט נראה לא טוב, ודווקא ביום שהוא כנראה השמח בחייו בשנתיים האחרונות. בתור צופה מהצד אני תוהה: האם זה הגיל, או ניהול המשפט הסבוך - שיכול לגרום לכל אדם לא לישון במשך שנתיים, או צרת הולילנד שעומסת את גבו במקביל? ואולי, גם עד המדינה בפרשת הולילנד ייזרק אל פח האשפה של הראיות כמו רבים מאלה שנזרקו הבוקר בפסק הדין הזה. המחשבה התיאורטית הזאת חייבת לעודד אותו, אני אומר לעצמי. שיאכל משהו. שיחזור לרוץ. לראש ממשלה לשעבר שמזוכה ממרבית האישומים נגדו מגיע להיראות טוב יותר ביום כזה.

פסק הדין מתגלגל לו מנסיעת הנאשם הזאת לחו"ל, לנסיעת הנאשם ההיא לחו"ל. בין ראשונטורס (וחשבון ה"אולמרט פרטי") ל"איילה טורס" (שזכתה במיכרז אבל נעקפה), בין אוסף העטים לרייצ'ל ריסבי-רז, ובין עדות טלנסקי לחקירת אולמרט במשטרה על פרשת האזנות הסתר. כעיתונאי שאינו משפטן אני מבין את משמעות המונח "לא הוכח מעל לכל ספק סביר שנעברה עבירה", אבל חומר הדבק, הטיט שמדביק את כל הלבנים במסכת הזאת, עדיין נשמע לכל בר-דעת לא תקין בלשון המעטה.

מה חושב לעצמו משה טלנסקי כעת, אי-שם בארצות הברית? האם צפה בשידור שלנו? האם יחזור לדבר עם חברו-הקרוב-לשעבר, עכשיו כשהתברר שלא נעברה עבירה? ואם לא היו מעטפות כסף, כפי ששב ואמר אולמרט בצאתו מהאולם, אולי יחזור ויתרום לו? ככה, שירגישו טוב אחד עם השני, לזכר הימים הטובים.

בתפקיד בן המשפחה המגונן: בנה של שולה זקן

והיה את הבן של שולה זקן. אני מניח שזה בנה משום דמיון מסויים בתווי הפנים, ובעיקר מהצורה שבה מגונן צעיר על נאשמת מלחץ האנשים סביבה. כמה שונה המראה הזה מעדת האחים והמקורבים שהקיפה את משה קצב ושעטה סביבו במסדרונות בתי המשפט. אותם מקורבים הרחיקו כל תוקף וחטטן, וגוננו על ראש השבט שעומד ליפול לבור שחפר לעצמו.

זקן בביהמ"ש, היום (חדשות 2)

זקן, בהשוואה, נראית נאשמת-לייט כמעט. מורשעת, אבל - ללא נסיבות מחמירות. האזינה לשיחות של הבוס, אבל לא הוכח שהבוס לא ידע על זה. ואם כן היתה מירמה, והפרת אמונים, וקבלת דבר במירמה... דברים שאחרים (הירשזון, בניזרי, דרעי...) נשלחו בגינם לכלא. אז מה יהיה עם שולה? ואולי, במדינת המניה-דיפרסיה ורף הגירוי המזדחל שלנו, גס ליבנו בכל מה שהוא לא אונס או שוחד גדול.

בפרשת העטים, קבע בית המשפט שלא הוכח כי אולמרט ניסה לרמות את מבקר המדינה. אז היו לו 150 עטים או 444? היו שווים מליון וחצי שקלים? או רק מאה אלף שקלים? מרק-העדויות והערכות שווי מהבילות ליוו את פסק הדין, בתוספת סוקרים של חברות ביטוח ועוד מתפלפלים. מסקנה אישית: "במדינת המעכרים" שלנו, תמיד תגיד לביטוח שיש לך המון עטים ששווים הרבה. במקרה הרע, תתווכח בבית המשפט על שער הדולר או גודל המגירה שבה זרוקים העטים ובעיקר על 'ערכי כינון ריאליים' - מצג שווא זה לא יהיה, ולעבור עבירה כנראה לא תצליח.

רק לפני מספר חודשים פסק בית משפט אחר בקהיר, את דינו של נשיא אחר לשעבר. חוסני מובארק זוכה מאישום אחד והורשע בשני, תוך שאב בית הדין עושה מעשה שקשה היה לדמיין בארצו: מותח ביקורת בוטה על התביעה הכללית, שלא השכילה להוכיח ולהציג ראיות מספיקות לאשמתו של מובארק בסעיפים הקשים יותר שיוחסו לו. בירושלים הבוקר, פניהם של ראשי התביעה שלנו, דוד אברבאנל ואורי קורב, לא זעו במהלך הדיון. מעניין אם מי מהם נזכר היום במשפט מובארק.

קשה להאשים את התביעה שלנו בחפיף מזרח תיכוני, שהרי גם השופטים החמיאו להם על עבודתם. אבל המרחק בין חומרת האישומים לפח-האשפה הציבורי שאליו נזרקו היום, חייב לעורר מחשבה ולשנות משהו. מזל שאצלנו אין כלוב נאשמים. מזל שאין המון שמבקש לעשות שפטים במנהיג מודח.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת